This is a Hebrew translation of Nick Bostrom’s Essay “The Fable of the Dragon-Tyrant,” translated by Adi Berman, aka “Infernity”, and Daniel Stein

http://www.nickbostrom.com/fable/dragon.html

תמונה מאת וויקימדיה קומונס

משל הדרקון-טירן

לפני שנים רבות, נשלטה הפלנטה עליה אנו חיים על-ידי דרקון ענק. גובהו עלה על גובהה של הקתדראלה הגדולה ביותר, והיה הוא מכוסה בקשקשים עבים וצפופים בצבע שחור. עיניו האדומות קרנו משנאה, ולסתו האיומה הזרימה באופן תמידי ריח מרושע וריר צהבהב-ירקרק. הוא דרש ממלך האדם מס של דם-קרוש: בכדי לספק את תאבונו העצום, עשרת-אלפים איש ואישה הועברו מידי ערב עם תחילת החשכה לרגל ההר, שם גר הדרקון-טירן. לפעמים היה הדרקון טורף את האנשים חסרי-המזל בעת הופעה; לפעמים היה הדרקון כולא אותם בהר, שם היו קמלים למשך חודשים או שנים עד שלבסוף נטרפו.
הצער שנגרם על-ידי הדרקון-טירן היה בלתי ניתן לתיאור. בנוסף לעשרת האלפים שבאופן מבעית נשחטו בכל יום, נשארו האמהות, האבות, הנשים, הילדים והחברים מאחור בכדי להתאבל על אובדן הנפטרים שאהבו.
אנשים אחדים ניסו להילחם בדרקון, אך בין אם היו אמיצים או טיפשים, קשה לומר. כוהנים ומכשפים קראו לקללות, אך לשווא. לוחמים מצוידים בשאגה ואומץ ובנשק הכי טוב שיכלו הנפחים להפיק, תקפו אותו, אך נשרפו לאפר על-ידי להבותיו עוד לפני שהגיעו קרוב דיו בכדי להלום. כימאי רקח תבשילים רעליים ורימה את הדרקון לבלוע אותם, אך האפקט הגלוי היחיד היה הגברת תאבונו. הטפרים, הלוע והלהבה של הדרקון היו כל חזקים, השריון המקושקש והכל-כך בלתי-חדיר שלו, וכל טבעו כל-כך חסון, ולמעשה הצטייר כבלתי-מנוצח לכל תקיפה אנושית שהיא.
לאור העובדה שהבסת הטירן הינה בלתי-אפשרית, לבני-האדם לא הייתה ברירה אלא לציית לפקודותיו ולשלם לו את המס הזוועתי. הגורל הקטלני בחר תמיד בקשישים. אף על-פי שהמבוגרים היו חסונים ובריאים כפי שהיו הצעירים, ולפעמים אפילו חכמים יותר, המחשבה הייתה שהם לפחות נהינו מכמה עשורים בחיים. העשירים הצליחו לעתים להשיג תדריך דחייה של ההוצאה להורג על ידי נתינת שוחד לכנופיית המגייסים שבאה לאסוף אותם; אבל, על-ידי משפט חוקתי, אף לא אחד, אפילו לא המלך עצמו, אינו יכול היה לדחות את תורו ללא סוף.
אנשים רוחניים חיפשו לנחם את אלו שפחדו להיאכל על ידי הדרקון (שכללו כמעט את כולם, אף על-פי שהרבה הכחישו זאת בפומבי) בכך שהבטיחו להם חיים שלאחר המוות, חיים בהם יהיו חופשיים מייסורי הדרקון. נואמים אחרים התווכחו שלדרקון יש מקום בסדר הטבע וזכות מוסרית להיות מוזן. הם טענו כי זהו חלק בעל משמעות רבה לבן-אדם לסיים בקיבתו של הדרקון. אחרים עדיין התמידו בכך שהדרקון היה טוב לזני האנוש מפני שהוא שמר את האוכלוסייה ערוכה מקטן לגדול. מה שהיקף את הוויכוחים הללו שכנע את נשמות המודאגים שזה לא ידוע. רוב האנשים ניסו להתמודד בכך שלא חשבו על הסוף האכזרי שממתין להם.
למשך מאות שנים מצב העניינים הנואש הזה נמשך. אף אחד לא המשיך לספור לאורך זמן את מחיר הדמים המצטבר, ואף לא את מספר הדמעות שזלגו בגלל החסרים. תקוות היו בעלות הדרגתיות מותאמת והדרקון-טירן הפך לעובדת החיים. עקב חוסר תועלת ניכר של מחתרת, ניסיונות להרוג את הדרקון חדלו. במקום, מאמצים התמקדו על לשכך זאת. בזמן שהדרקון היה מידי פעם פושט על הערים, נמצא כי ההעברה הקפדנית להר של כמות מוגבלת של חיים הפחיתה את תדירות הפלישה הללו.
בידיעה שתורם להפוך למספוא הדרקון היה תמיד עומד להתרחש, אנשים החלו להביא ילדים מוקדם יותר ולעיתים תכופות יותר. לא היה זה משהו לא רגיל לילדה להיכנס להריון ביום הולדתה השישה-עשר. זוגות לעיתים קרובות הולידו כתריסר ילדים. כך הייתה האוכלוסייה האנושית נשמרת מהתכווצות, והדרקון נשמר מלהיעשות רעב.
במשך מאות השנים הללו, הדרקון, נמצא שמן, לאט אך גדל בהדרגה גדול יותר. הוא הפך לרחב-מימדים כמעט כמו ההר עליו חי. ותאבונו הוסיף להעלות בפרופורציה. עשרת-אלפים בני-אדם לא היו עוד מספיקים בכדי למלא את בטנו. הוא דרש עכשיו שמונים-אלף, להעביר ישירות לרגל ההר בכל ערב עם תחילת החשיכה.
מה שהעסיק את מחשבותיו של המלך יותר מהפטירות והדרקון עצמו היה הלוגיסטיקה של האיסוף וההעברה של כל-כך הרבה אנשים להר בכל יום. זאת לא הייתה משימה קלה.
בכדי לסייע לקידום התהליך, היה צריך המלך לבנות פסי-רכבת: שני קווים ישרים של ציפוי עופרת מחושלת ומבריקה עד למקום מגוריו של הדרקון. כל עשרים דקות, רכבת הייתה מגיעה אל מסוף ההר מפוטמת באנשים והייתה חוזרת ריקה. בלילות-ירח, הנוסעים נוסעים על הרכבת הזאת, אם היו חלונות בשבילם בכדי להדביק ראשיהם מחוץ, היו מסוגלים לראות מולם את זוג הצלליות של הדרקון, ואת ההר, וזוג עיניים בוהקות באדום, כמו קרן-האור מזוג מגדלורים ענקיים, מצביעים את הדרך להשמדה.
משרתים היו מועסקים על-ידי המלך במספרים גדולים כדי לנהל את המס. היו רשמים שעקבו אחר אלה שתורם היה להישלח. היו מאספי-אנשים אשר נשלחו בקרונות מיוחדים כדי להביא את האנשים המצוינים. לעיתים קרובות נסיעה במהירות מסוכנת, הם היו חופזים את משאם גם כן לתחנת רכבת או בצורה ישירה אל ההר. היו פקידים שניהלו את הפנסיה של משפחות שכולות שלא היו בעלי מסוגלות לתמוך בעצמם עוד. היו מעודדים אשר נשאו עם הנידונים למוות בדרכם אל הדרקון, מנסים להקל על החרדה באמצעות משקאות חריפים או תרופות שונות.
היו, יתר על כן, צוות “דרקונולוגיסטים” שלמדו כיצד התהליך הלוגיסטי שלהם יכול היה להיות עשוי יעיל יותר. חלק מהדרקונולוגיסטים היו גם מובילים לימודים של פיסיולוגית הדרקון והתנהגות, ואוספים דגימות – הקשקשים המושלים שלו, הריר שנזל מהלסת שלו, השיניים האבודות שלו, והצואה שלו, שהייתה זרועת כתמים ורסיסים של עצמות אדם. כל הפריטים הללו היו מפורשים בשקדנות והושמו בארכיון. כמה שהחיה הייתה יותר מובנת, התפיסה הכללית של אי-כניעותו הייתה יותר מאושרת. קשקשיו השחורים, בייחוד, היו קשים יותר מכל חומר ידוע לאדם, ולא נראתה אפילו דרך כלשהי לעשות שריטה בשריונו.
כדי לממן את כל הפעילויות האלו, הטיל המלך גביית מיסים כבדה מאוד על אנשיו. הוצאה כספית המתייחסת לדרקון, כבר נהפכה לשביעית מהכלכלה, וגדלה אפילו יותר מהר מהדרקון עצמו.
האנושות הינה גזע סקרן. מידי פעם בפעם, מישהו מקבל רעיון טוב. אחרים מעתיקים את הרעיון, מוספים לזה את ההשבחה שלהם. לאחר זמן, הרבה כלים ומערכות נפלאות מתפתחות. חלק מהמתקנים הללו – מחשבון, מד-חום, מיקרוסקופ, ובקבוקוני הזכוכית שהכימאים נוהגים להרתיח ולזקק בהם נוזלים – משמשים בכדי להקל על ייצור והעמדה למבחן רעיונות חדשים, כולל רעיונות שיזרזו את תהליך היווצרות הרעיונות.
כך הגלגל הגדול של כושר ההמצאה, בעת העתיקה הסתובב בקצב איטי, באופן כמעט בלתי נתפס – ובהדרגתיות החל להאיץ.
חכמים ניבאו שיום יבוא וטכנולוגיה תאפשר לבני-האדם לעוף ולעשות עוד הרבה דברים מדהימים. אחד החכמים, אשר נחשב לנערך על-ידי כמה מן החכמים האחרים אך גישתו האקסצנטרית הפכה אותו למנודה חברתית ומתבודד, הלך עד כה אשר לנבא שהטכנולוגיה תאפשר בסופו של דבר לבנות מכשיר שיהרוג את הדרקון-טירן.
המשכילים של המלך, לעומת זאת, ביטלו את הרעיונות הללו. הם אמרו שבני-אדם הם יותר מידי כבדים בכדי לעוף ובכל מקרה חסרי נוצות. ואשר למושג הבלתי אפשרי שהדרקון-טירן יכול להיהרג, ספרי היסטוריה דיווחו על מאות ניסיונות לעשות זאת, אף לא אחד מאלו היה להצלחה. “אנחנו כולנו יודעים שלאיש הזה יש כמה רעיונות לא אחראיים,” משכיל של ספרות כתב מאוחר יותר בהודעת פטירה של המתבודד המשכיל שעד אז נשלח להיטרף על-ידי החיה שניבא את מותה, “אך הכתבים שלו היו די מבדרים ואולי אנו צריכים להיות אסירי תודה לדרקון על שהפך לאפשרי את הז’אנר המעניין של ספרות המאבק-בדרקון אשר חושף במידה רבה מאוד על תרבות החרדה!”
בינתיים, גלגל כושר ההמצאה המשיך להסתובב. רק עשור מאוחר יותר, בני-אנוש כן עפו והשלימו הרבה דברים מדהימים אחרים.
מספר מועט של דרקונולוגיסטים שמרדו במוסכמות החלו להתווכח על התקפה חדשה על הדרקון-טירן. הריגת הדרקון לא תהיה קלה, הם אמרו, אך אם איזשהו חומר יכול להיות מומצא שיהיה קשה יותר משריון הדרקון, ואם החומר הזה יכול להיות מעוצב לתוך איזה טיל, אז אולי המבצע יהיה אפשרי. בהתחלה, רעיונות הכופרים במוסכמות נפסלו על-ידי חבריהם הדרקונולוגיסטים בנימוק שאין חומר יותר קשה מקשקשיו של הדרקון. אך לאחר עבודה על הבעיה במשך הרבה מאוד שנים, אחד מהכופרים במוסכמות הצליח להוכיח שקשקשיו של הדרקון ניתנים לחדירה על ידי אובייקט עשוי מחומרים מורכבים מסוימים. הרבה דרקונולוגיסטים שהיו לפני-כן סקפטיים עכשיו הצטרפו לכופר במוסכמות. מהנדסים העריכו שהטיל הענקי יכול להיות עשוי מהחומר ולהשגר עם די עוצמה בכדי לחדור אל שריונו של הדרקון. בכל אופן, הייצור של המידה הדרושה של החומרים המורכבים יהיה יקר.
קבוצה של מהנדסים מפורסמים אחדים ודרקונולוגיסטים שלחו עצומה אל המלך בשביל לבקש מימון בכדי לבנות את הטיל אנטי-הדרקון. בזמן שהעצומה נשלחה, המלך היה עסוק בהנהגת צבאו לתוך מלחמה נגד טיגריס. הטיגריס הרג איכר ולאחר מכן נעלם לתוך הג’ונגל. פחד היה פרוש על-פני שטח גדול באזורי הכפר בהם עלול הטיגריס לצאת החוצה ולתקוף שוב. המלך הורה על הקפת הג’ונגל, וציווה על חייליו לחדור אליו בכוח. בזמן עריכת הסיכום של המבצע, המלך רשאי היה להכריז שכל 163 הטיגריסים בג’ונגל, כולל כפי שאפשר להניח, את האחד הקטלני, נרדפו ונהרגו. בשעת ההמולה של המלחמה, בכל זאת, העצומה הלכה לאיבוד או נשכחה.
לכן מגישי העצומה הגישו פנייה נוספת. הפעם הם קיבלו תשובה מאחד השרים של המלך שטען כי המלך יתחשב בבקשתם לאחר שיסיים לסקור את תקציב ניהול-הדרקון השנתי. תקציב השנה היה הגדול ביותר עד היום וכלל מימון לפסי-רכבת חדשים אל ההר. סבור היה כי רכבת שנייה הייתה הכרחית, באשר הרכבת האורגינאלית אינה יכלה לאורך זמן לתמוך עוד בתנועה שהוסיפה וגדלה. (המס הנדרש על-ידי הדרקון-טירן התעצם למאה אלף בני-אדם, שיובאו לרגל ההר בכל ערב, עם תחילת החשיכה.) כאשר התקציב היה סוף-סוף מאושר – דיווחים הגיעו מצד מרוחק של המדינה שכפר אחד סבל משריצה של נחשי-הפעמונים. המלך היה צריך לעזוב בדחיפות כדי לגייס את צבאו ולנסוע להביס את הסכנה החדשה. בקשת האנטי-דרקוניסטים תויקה הרחק בשידה מעופשת במרתף הטירה.
האנטי-דרקוניסטים נפגשו שוב על מנת להחליט מה צריך להיעשות. הויכוח היה מלהיב ונמשך עד לתוך הלילה. היה זה כמעט שחר כאשר הם לבסוף החליטו לקחת את העניין לאנשים. לאחר השבועות להלן, הם טיילו בסביבת המדינה, הטיפו מוסר לציבור, והסבירו את הצעתם לכל מי שהקשיב. תחילה, אנשים היו סקפטיים. לימדו אותם בבית-הספר שהדרקון-טירן היה בלתי מנוצח והקורבנות שהוא דרש נאלצו להתקבל כעובדת חיים. אך כאשר הם למדו על החומרים המורכבים החדשים ועל התוכניות בשביל הטיל, הרבה הפכו מרותקים. בהמוניהם, אזרחים התקהלו להרצאות האנטי-דרקוניסטים. פעילים התחילו לארגן אסיפות ציבוריות בתמיכת הרעיון.
כשהמלך קרא על הפגישות הללו בעיתון, הוא זימן את יועציו ושאל אותם לגבי דעתם. הם יידעו אותו על העצומות שנשלחו אך טענו גם שדברי האנטי-דרקוניסטים היו מלאי-צרות וגרמו לתסיסה בציבור. יהיה זה הרבה יותר טוב בשביל הסדר החברתי, הם אמרו, שאנשים פשוט יקבלו את מס הדרקון-טירן הבלתי-נמנע. “משרד-הדרקון” העניק עבודות רבות שהיו מוחמצות אם הדרקון היה נשחט. לא הייתה ידועה שום תועלת חברתית שתגיע בשל כיבוש הדרקון. בכל מקרה, כספות המלך היו בימים אלה כמעט ריקות לאחר שני מבצעי הצבא והמימון המוקצה בשביל קו מסילת-הברזל השני. המלך, שבזמנו נהנה היה מפופולאריות עצומה על שהחזיק בניצחון פלישת נחשי-הפעמונים, הקשיב לטיעוני יועציו אך דאג כי עלול לאבד חלק מהתמיכה הפופולארית אילו היה נראה מתעלם מעצומת האנטי-דרקוניסטים. לכן הוא החליט לערוך דיון פתוח. דרקונולוגיסטים מובילים, שרי המדינה, ואנשי חברה שונים אשר היו מעוניינים – היו מוזמנים להיות נוכחים.
הפגישה התרחשה ביום החשוך ביותר של השנה, בדיוק לפני חופשת חג-המולד, באולם הגדול ביותר בארמון המלכותי. האולם היה דחוס עד למושב האחרון ואנשים הצטופפו בין שורות המושבים. מצב-הרוח היה עז, ובדרך כלל נשמר לישיבות מלחמה רציניות.
לאחר שקיבל המלך את פני כולם, הוא העניק את הבמה למדענים המנהיגים שמאחורי הצעת האנטי-דרקוניסטים, אישה עם הבעה רצינית, כמעט קשה על פניה. היא המשיכה להסביר בשפה ברורה כיצד התחבולה המוצעת תעבוד ואיך נחיצות הכמות של החומרים המורכבים יכולים להיות מיוצרים. עם סכום בקשת המימון הנתון, אמורה להיות אפשרית השלמת העבודה בזמן של חמישה-עשר עד עשרים שנים. עם כמות אף עצומה יותר של מימון, יהיה עשויי להיות אפשרי לעשות זאת במידה מועטת כשלוש-עשרה שנה. בכל אופן, לא יכולה להיות ערבות מוחלטת שזה אכן יעבוד. ההמון עקב ברוב קשב אחר הצגתה.
הבא לנאום היה יועצו הראשי של המלך לטוהר-מידות ומוסר, אדם עם קול רועם שבקלות מילא את האודיטוריום:
“הרשה לנו להאמין שהאישה הזאת אכן צודקת לגבי המדע ושמבחינה טכנולוגית הפרויקט אפשרי, אף על-פי שאיני חושב שהיה לאמתו של דבר מוכח. עכשיו היא חושקת בכל שנפטר מהדרקון. כפי שניתן להניח, היא חושבת שמגיעה לה הזכות לא להילעס על-ידי הדרקון. כמה זדוני וחצוף. איכות העירבון המוגבל של חיי האנוש זאת ברכה לכל אינדיבידואל, בין אם הוא יודע זאת או לא. היפטרות מהדרקון, מה שעלול להצטייר כמשהו שכל-כך נוח לעשות, יערער את אצילות האנוש שלנו. השקיעה בהרהורים על הריגת הדרקון תגרום לנו לסטות ממסלולנו מלהבין ביתר שלמות את השאיפה אליה חיינו פונים באופן טבעי, מחיים אמיתיים לעומת סתם קיום, הישרדות – הישארות-בחיים. זה משפיל, כן משפיל, לבן-אדם לרצות להמשיך לחיות את חייו או חייה הבינוניים לכל אורך האפשר ללא דאגות על שאלות נעלות יותר כלשהם על מה קיום החיים מנוצל. אך אני אומר לכם, טבעו של הדרקון הוא לאכול בני-אנוש, וטבעו של גזעינו הוא באמת להיאכל על-ידיו – זהו מימוש גורלנו בצורה אצילה…”
הצופים הקשיבו ברחשי כבוד לדובר המאוד מעוטר הזה. צירופי המילים היו כל-כך משכנעים שהיה קשה להתנגד להרגשה שמחשבות עמוקות כלשהם בוודאי ארבו מאחוריהם, אף על-פי שאף אחד לא יכול היה לגמרי להבין מה הם היו. בוודאי, מילים הבאות מממונה דגול כל-כך של המלך מוכרחות להיות בעלי תוכן מעמיק.
הדובר הבא בתור היה חכם רוחני אשר טוב ליבו ועדינותו הוכרו בהיקף נרחב, נוסף על מסירותו. כאשר הוא פסע אל הבמה, ילד קטן צווח מהקהל: “הדרקון הוא רע!”
הורי הילד הפכו אדום בהיר והחלו להשתיק ולנזוף בילד. אך החכם אמר, “תנו לילד לדבר. הוא בוודאי פיקח יותר מטיפש זקן כמוני.”
תחילה, הילד פחד מידי והובך לזוז. אך כשהוא ראה את חיוכו החברותי והכנה על פניו של החכם ואת ידו המגיעה עד מעבר, הוא לקח אותה בכניעות ועקב אחר הנבון אל הבמה. “עכשיו, הנה בחור אמיץ קטן,” אמר החכם “האם אתה מפחד מהדרקון?”
“אני רוצה את סבתא שלי בחזרה,” אמר הילד.
“האם לקח הדרקון את סבתך?”
“כן,” הילד אמר, דמעות קולחות בעיניו הגדולות והמבוהלות. “סבתא הבטיחה לי שהיא תלמד אותי איך לבשל עוגיות ג’ינג’ר לחג-המולד. היא אמרה שנכין בית קטן מעוגת ג’ינג’ר ואיש עוגיית ג’ינג’ר קטן שיגור בתוך זה. אז אותם אנשים בבגדים לבנים באו ולקחו את סבתא מפה אל הדרקון… הדרקון הוא רע והוא אוכל אנשים… אני רוצה את סבתא שלי בחזרה!”
בנקודה הזאת הילד כבר בכה כל-כך שהחכם נאלץ להחזירו אל הוריו.
היו דוברים אחרים אחדים בערב ההוא, אך העדות הפשוטה של הילד ניקבה את הבלון הרטורי ששר המלך ניסה לנפח. האנשים תמכו באנטי- דרקוניסטים, וקרוב לסוף הערב אפילו המלך זיהה את הסיבה ואת האנושיות של מטרתם. בנאומו המסכם, הוא אמר בפשטות: “בואו נעשה זאת!”
כאשר החדשות התפשטו, חגיגות התפרצו ברחובות. אלו שניהלו את המסע בשביל האנטי-דרקוניסטים הרימו כוסית אחד בשביל השני ושתו לחיי עתיד האנושות.
בוקר למחרת, מיליארד אנשים התעוררו והבינו שתורם להישלח אל הדרקון יגיע עוד לפני שהפרויקט יהיה גמור. נקודת ההארה הגיעה והתממשה. היות שלפני, סיבה לתמיכה נמרצת בשביל האנטי-דרקוניסט, הוגבלה לקבוצה של אנשי-חזון, זה עתה הפכה עדיפות מספר אחת והדאיגה את המחשבה של כולם. המושג המופשט של “הרצון הכללי” התמודד עם עוצמה כמעט ברורה ומוחשית. אסיפות רבות גייסו כסף בשביל פרויקט הטיל וזרזו את המלך להגביר את רמת התמיכה הממלכתית. המלך הגיב לפניות הללו. בכתובתו של השנה החדשה, הוא הכריז כי הוא יעביר שטר הקצבה נוסף לתמיכת הפרויקט ברמה גבוהה של מימון; נוסף על כך, הוא ימכור במכירה כללית את ארמון הקיץ שלו וחלק מאדמתו ויעשה תרומה אישית גדולה. “אני מאמין שהאומה הזאת צריכה למסור את עצמה כדי להשיג את המטרה, לפני שהעשור הזה יוצא, מגאולת העולם מהייסורים הקדמוניים של הדרקון-טירן.”
כך התחיל מרוץ טכנולוגי עצום כנגד הזמן. הרעיון של טיל האנטי-דרקון היה פשוט, אך בכדי לעשות זאת מציאותי דרושים פתרונות לאלף בעיות קטנות יותר. טילי-ניסיון שוגרו אך נפלו כמתים על האדמה או עפו בכיוון הלא נכון. בתאונה טרגית אחת, טיל מרדני אחד נחת על בית-חולים והרג כמה מאות חולים וצוות. אך עכשיו הייתה קיימת תכלית מגובשת לחלוטין, והניסיונות נמשכו אפילו כאשר גופות נמצאו מההריסות.
למרות מימון כמעט בלתי-מוגבל ועבודה מסביב לשעון על-ידי טכנאים, מועדו הסופי של המלך אינו יכול היה להיפגש. העשור נגמר והדרקון היה עדיין חיי וקיים. אך פתרון המאמץ נעשה עשוי קרוב יותר. שיגור של טיל ניסיון ראשון עבר בהצלחה. תפוקת הליבה, עשויה מהחומרים המורכבים היקרים, עמדה בלוח הזמנים לסיומה לעלות בקנה מידה אחד עם סיום הטיל אשר כבר נבדק לחלוטין. תאריך השיגור התקיים בערב ראש השנה האזרחית של השנים שלהלן, בדיוק שנים-עשר שנים לאחר הפתיחה הרשמית של הפרויקט. המכירה הטובה ביותר של מתנות חג-המולד השנה הייתה לוח-זמנים שספר לאחור את הימים לאפס, ההתקדמות הולכת לפרויקט הטיל.
המלך עבר טרנספורמציה אישית מקלות-דעת ופזיזות עצמית בקדמותו. עכשיו העביר את מרב זמנו במעבדות ובמפעלים, עודד את הפועלים ושבח את עמלם. לפעמים היה מביא הוא שק שינה ומבלה את הלילה בקומת מכונה רעשנית. הוא אפילו למד וניסה להבין את החזות הטכנולוגית שבעבודתם. בנוסף הוא תחם עצמו להביא תמיכה מוסרית ונמנע מלהתערב בענייני הזולת בעניינים טכנולוגיים וניהוליים.
שבוע ימים לפני שנה חדשה, האישה שבנתה את התיק לפרויקט כמעט שתים-עשרה שנה קודם לכן, והייתה עכשיו המוציאה לפועל הראשית, באה לארמון המלכותי ודרשה במיידיות ראיון עם המלך. כשהמלך קיבל את ההודעה באופן רשמי, הוא התנצל בנימוס לאורחיו אשר איתם חלק בארוחת חג-המולד השנתית ומיהר לחדר הפרטי בו חיכתה המדענית. כרגיל לאחרונה, היא נראתה חיוורת ותשושה משעות העבודה הארוכות שלה. אך בערב זה, המלך גם חשב כי הוא יכול היה להבחין בקרן הקלה ושביעות רצון בעיניה.
היא אמרה לו שהטיל פרס כוחות, הליבה נטענה, הכל נבדק שלוש פעמים, הם היו מוכנים לשיגור, והמלך ייתן את פקודת ההמשך הסופית. המלך שקע למטה בתוך כורסתו ועצם את עיניו. הוא חשב ברצינות. על-ידי שיגור הטיל הלילה, שבוע אחד מוקדם, שבעה מאות אלף איש יינצלו. עם זאת אם משהו ישתבש, אם זה יחטיא את מטרתו ויפגע בהר במקום, יהיה זה אסון. ליבה חדשה תיאלץ להיבנות מכלום והפרויקט יעוכב קרוב לארבע שנים. הוא ישב שם, בשקט, למשך כמעט שעה. בדיוק כאשר המדענית הייתה משוכנעת שהוא נרדם, הוא פתח את עיניו ואמר בקול מוצק: “לא. אני רוצה שתלכי חזרה ישר למעבדה. אני רוצה שתבדקי ותבדקי את הכל שוב מחדש.” המדענית לא יכלה שלא לפלוט אנחה קלה, אך היא הנהנה והלכה.
היום האחרון של השנה היה קר וקודר, אך לא הייתה רוח, מה שהצביע על תנאי שיגור טובים. השמש שקעה. טכנאים רצו מסביב עושים את התיקונים האחרונים ומבצעים בדיקה אחת אחרונה. המלך ויועצו הקרוב התבוננו מבמה הקרובה לאתר השיגור. רחוק יותר, מאחורי גדר, מספר עצום של הציבור התאסף כדי להיות עדים למאורע החשוב. שעון ענק הראה את הספירה-לאחור: חמישים דקות לשיגור.
יועץ הקיש למלך על כתפו ומשך את תשומת ליבו אל הגדר. הייתה המולה במידה מסוימת. מישהו שזינק לכאורה מעל הגדר ורץ לעבר הבמה עליה ישב המלך. אבטחה תפסה אותו במהירות. הוא נכבל באזיקים ונלקח משם. המלך הסב את תשומת ליבו בחזרה לאתר השיגור, וההר ברקע. מול, יכול היה הוא לראות את דיוקנו האפל של הדרקון צונח. הוא אכל.
כעשרים שניות מאוחר יותר, המלך נדהם לראות את האיש הכבול באזיקים מופיע מחדש במרחק קצר מהבמה. אפו דימם והוא לווה על-ידי שני שומרי אבטחה. האיש נראה היה כמטורף מדיני. כשהוא זיהה את המלך, הוא החל לצעוק בצמרת ריאותיו: “הרכבת האחרונה! הרכבת האחרונה! עצור את הרכבת האחרונה!”
“מי זה האיש הצעיר הזה?” אמר המלך. “פניו נראים מוכרים, אך איני יכול להניחו לחלוטין. מה הוא רוצה? תנו לו לעלות.”
האיש הצעיר היה פקיד זוטר במשרד שר התחבורה, והסיבה לשיגעונו הייתה שהוא גילה שאביו נמצא על הרכבת האחרונה להר. המלך סידר את תנועת הרכבת להמשיך, יש לו חשש שאיזשהו שיבוש עלול לגרום לדרקון לנוע לעזוב את השדות הפתוחים ממול ההר איפה שהוא עכשיו מבלה את רוב זמנו. האיש הצעיר התחנן בפני המלך להנפיק צו-החזרה לרכבת האחרונה, שהיה עקב הגעה אל מסוף ההר חמש דקות לפני זמן אפס.
“איני יכול לעשות זאת,” אמר המלך, “איני יכול לקחת את הסיכון.”
“אך הרכבת נוסעת לעיתים קרובות בחמש דקות איחור. הדרקון לא ישים לב! בבקשה!”
האיש הצעיר כרע ברך בפני המלך, מפציר בו להציל את חיי אביו ואת חייהם של עוד מאה אלף נוסעים בתוך אותה רכבת אחרונה.
המלך הסתכל למטה אל פרצופו המדמם, המתחנן של האיש הצעיר. אך הוא נושך את שפתיו, והניד ראשו לשלילה. האיש הצעיר המשיך להתחנן אפילו כשהשומרים נשאו אותו מטה מן הבמה: “בבקשה! עצור את הרכבת האחרונה! בבקשה!”
המלך עמד בשקט ללא ניע, עד אשר, לאחר זמן קצר, היבבות לפתע חדלו. המלך הסתכל למעלה והציץ בשעון הספירה-לאחור: חמש דקות נותרו.
ארבע דקות. שלוש דקות. שתי דקות.
הטכנאי האחרון עזב את אתר השיגור.
שלושים שניות. עשרים שניות. עשר, תשע, שמונה…
ככדור של אש אפוף אתר השיגור והטיל הושלכו, באופן טבעי הצופים התרוממו על קצוות אצבעותיהם, וכל העיניים ננעצו בקדמת הקצה של הלהבה הלבנה מהמבערים האחוריים של הטיל המובילה לקראת ההר המרוחק. ההמונים, המלך, הירודים והנעלים, הצעירים והקשישים, היה זה כאילו ברגע זה חלקו הם מודעות בודדה, חוויה ערנית יחידה: אותה להבה לבנה, שוגרה לתוך החשיכה, להמחיש את הנפש האנושית, את פחדה ואת תקוותה כאחד… תוקפת את לב הרשע. הצללית שבאופק נפלה ארצה. אלפי קולות של שמחה טהורה נבעו מההמון האסוף, מספר שניות לאחר-מכן הצטרפה חבטה מגלת לב ומחרישת אוזניים מהתמוטטות המפלצת כאילו שכדור-הארץ עצמו משך אנחה של הקלה. לאחר מאות שנות דיכוי, האנשות בסופו של דבר נגאלה מאכזריותו הטירנית של הדרקון.
בכי השמחה התיישב לתוך פזמון שמחה: “יחי המלך! יחי כולנו!” יועצי המלך, כמו כולם באותו הלילה, שמחו כילדים; הם חיבקו אחד את השני ובירכו את המלך: “עשינו זאת! עשינו זאת!”
אך המלך ענה בקול שבור: “כן, עשינו זאת, הרגנו את הדרקון היום. אך לעזאזל, מדוע התחלנו כל-כך מאוחר? היה זה יכול להתקיים חמש, אולי אפילו עשר שנים קודם לכן! מיליון אנשים לא היו מוכרחים למות.”
המלך צעד מטה מן הבמה והלך לאיש הצעיר הכבול באזיקים, אשר ישב על הרצפה. שם הוא נפל על ברכיו. “סלח לי! אלוהים, אנא סלח לי!”
הגשם החל ליפול ארצה, בטיפות גדולות וכבדות, הופכות את האדמה לבוץ, מרטיבה את גלימותיו הסגולות של המלך, וממוססת את הדם מפניו של האיש הצעיר. “אני כל-כך מצטער בקשר לאביך,” אמר המלך.
“זאת לא אשמתך,” השיב באיש הצעיר. “האם אתה זוכר לפני שתים-עשרה שנה בארמון? את הילד הקטן שבכה ורצה שתחזיר לו את סבתו – זה הייתי אני. לא הבנתי אז שבאופן אפשרי לא תוכל לעשות כבקשתי. היום רציתי שתציל את אבי , אך היה זה בלתי אפשרי, מבלי לסכן את השיגור. אך הצלת את חיי, ואמי ואחותי. איך נוכל להודות לך אי-פעם עבור זה?”
“הקשב להם,” אמר המלך, מעווה לכיוון הקהל. “הם מריעים לי על מה שקרה הלילה. אך הגיבור זה אתה. אתה קראת בקול. אתה ליכדת אותנו נגד הרשע.” המלך אותת לשומר לבוא ולפרק את האזיקים. “עתה, לך לאמך ואחותך. אתה ומשפחתך תמיד תהיו מבורכים בארמון, וכל מה שתחפוץ בו – אם יהיה זה בכוחי – יוענק.”
האיש הצעיר עזב, והפמליה המלכותית, מצטופפים בגשם הכבד, מצטברים סביב שליטם שעדיין היה כרוע ברך בבוץ. בין התפירה המהודרת, אשר במידה הולכת וגוברת נהרסה על-ידי הגשם, קבוצה של פרצופים מאובקים, ביטאו חפיפה של שמחה, הקלה, וקלקול. כל-כך הרבה השתנה בשעה האחרונה: הזכות לפתוח עתיד נרכשה מחדש, פחד קדום התבטל, והרבה תפיסות ממושכות שהוחזקו נוצחו. לא בטוח עכשיו על מה הייתה הדרישה שלהם בסיטואציה הלא מוכרת, הם עמדו שם באופן זמני, כאילו בודקים אם האדמה תחזיק מעמד, מחליפים מבטים חטופים, ומחכים לאיזה סוג כלשהו של אינדיקציה.
לבסוף, המלך התרומם, מנגב את ידיו בצידי מכנסיו.
“הוד מעלתך, מה אנו עושים עכשיו?” הסתכן החצרן המבוגר ביותר.
“חברי היקרים,” אמר המלך, “עברנו דרך ארוכה… למרות זאת מסענו רק החל. גזענו צעיר על הפלנטה הזאת. היום אנחנו כמו ילדים שוב. מצב העתיד פתוח בפנינו. אנחנו נצעד לתוך העתיד הזה וננסה לעשות יותר טוב ממה שעשינו בעבר. יש לנו זמן עכשיו – זמן להשיג את הדברים נכון, זמן לגדול, זמן ללמוד מהטעויות שלנו, זמן בשביל התהליך האיטי של בניית עולם יותר טוב, והזמן להתבסס בזה. הלילה, תנו לכל הפעמונים בממלכה לצלצל עד חצות הלילה, לזכר אבותינו הקדמונים המתים, ואז לאחר חצות הבה נחגוג עד שהשמש עולה. ובימים הבאים… אני מאמין שיש לנו ראורגניזציה כלשהי לבצע!”
מוסר-ההשכל
סיפורים על הזדקנות התמקדו באופן מסורתי על הצורך להתאמה חיננית. ההתמודדות המסורתית טוענת כי ההתמודדות הנכונה עם תהליך ההזדקנות (החוסן שפוחת, והמוות שמתקרב) היא השלמה ו"קבלה בשקט”. ובכן, בהתחשב בכך שדבר באמת לא ניתן להיעשות כדי למנוע את ההזדקנות – – שיטת התמודדות זו התקבלה על הדעת.
כיום אנו מתמודדים עם סיטואציה שונה לגמרי. בזמן שאנו עדיין במחסור אפקטיביות ואמצעים המתקבלים על הדעת להאטת תהליך ההזדקנות ונגזרתה – המוות ה"טבעי" כביכול, אנו יכולים לזהות כיווני מחקר שעשויים להובילנו לפיתוח של כאלה כלים בעתיד הנראה לעין. סיפורים ואידיאלים “מוותאיסטים”, אשר מייעצים לקבלה פסיבית, הם לא לאורך זמן מקורות תמימים של נחמה. הם פזיזים ומחסומים מסוכנים לפעולה הנחוצה בדחיפות.
הרבה טכנולוגים דגולים ומדענים אומרים לנו שיהיה זה אפשרי להאט, ולבסוף לעצור ולהניע לאחור, הזדקנות אנושית. עתה, קיים הסכם קטן לגבי סקאלת-הזמן או האמצעים הספציפיים, ואף קיימת הסכמה כללית שהמטרה היא אפילו ברת-ביצוע בעיקרון. ביחס למשל (היכן שתהליך ההזדקנות נמצאת, כמובן, מוצגת על-ידי הדרקון), אנחנו לכן כרגע בין השלב בו החכם הבודד חזה את המוות הסופי של הדרקון והשלב שבו הדרקונולוגיסטים הכופרים במוסכמות שכנעו את חבריהם על-ידי הצגת חומרים מורכבים שהיו קשיחים יותר מקשקשי הדרקון.
הטיעונים המוסריים הכלליים במשל פשוטים: ישנן סיבות מוסריות ברורות ומשכנעות בשביל האנשים במשל בכדי להיפטר מהדרקון. מצבנו בקשר להזדקנות אנושית מקביל בקפדנות ומבחינה אתית דומה למצבם של האנשים במשל בנוגע לדרקון. לכן, יש לנו סיבות מוסריות משכנעות להשתחרר מהזדקנות אנוש ומחירה – – מוות.
הטיעון אינו לטובת הארכת תוחלת החיים לכשעצמה בלבד. הרי הוספת שנים נוספות של מחלה וחולשה בעת זקנתנו יהיו חסרי תכלית. הטענה היא לטובת הארכה, עד כמה שאפשר, את תוחלת-הבריאות האנושית. על-ידי האטה או עצירה של תהליך ההזדקנות – תוחלת החיים של אדם בריא תהיה מוארכת. אינדיבידואלים יהיו מסוגלים להישאר בריאים, חסונים ופרודוקטיביים בגילאים שאחרת היו מתים.
בנוסף למוסר-ההשכל הכללי הזה, קיימים עוד מספר של שיעורים ספציפיים:
1) טרגדיה שחוזרת ונשנית הפכה לעובדת חיים, נתון סטטיסטי. במשל, ציפיות האנשים הסתגלו לקיומו של הדרקון, להיקף שרבים הפכו חסרי יכולת להבחין ברוע שבזה. הזדקנות, גם-כן, הפכה ללא יותר מ- “עובדת חיים” – למרות הימצאות הסיבה העיקרית של סכום הסבל והמוות האנושי הבל-ישוער.
2) השקפה סטטיסטית של טכנולוגיה. אנשים טענו כי זה לעולם לא יהפוך אפשרי להרוג את הדרקון מכיוון שכל הניסיונות נפלו בעבר. הם כשלו לקחת בחשבון את ההתקדמות הטכנולוגית המואצת. האם טעות דומה מובילה אותנו להעריך שלא כראוי את הסיכויים של ריפוי להזדקנות?
3) אדמיניסטרציה הפכה מטרה בפני עצמה. שביעית מהכלכלה הלכה ל"משרד הדרקון” (אשר הוא גם כן החלקיק של התוצר המקומי הגולמי שארצות הברית הוציאה על טיפול בריאותי מקצועי המתייחס לתמיכה או שיקום של בריאות טובה). הפחתת-נזק הפכה ממוקדת באופן כל-כך אקסקלוסיבי כך שגרמה לאנשים להזניח את המטרה המונחת מתחת. במקום תכנית מחקר ממומנת- פומבית מאסיבית לעצירת הזדקנות, אנו מבזבזים כמעט תקציב בריאות שלם על טיפול-בריאותי או על מחקר מחלות אינדיבידואליות.
4) התועלת הסוציאלית הפכה מנותקת מתועלת לאנשים. יועצי המלך דאגו על הבעיות החברתיות האפשריות שיכלו להיגרם על-ידי האנטי-דרקוניסטים. הם טענו שלא תבוא תועלת חברתית ידועה ממוות הדרקון. אך בסופו של דבר, סדרים חברתיים קיימים לטובת אנשים, וניתן לומר כי בכלליות זה טוב לאנשים אם חייהם שמורים.
5) חוסר ההיגיון של פרופורציה. טיגריס הרג איכר. קבוצה של נחשי-פעמונים הטרידה כפר. המלך נפטר מהטיגריס ומנחשי-הפעמונים, ועל-ידי זה שירת את אנשיו. עם זאת היה טעה, מפני שעדיפויותיו היו שגויות.
6) רטוריקה ריקנית. יועצי המוסר של המלך דיברו בלשון צחה על אצילות האנושות ועל הטבע של גזעינו, בניסוח מורם, ברוב המקרים מילה במילה, מהתמורה העכשווית של היועצים. אך הרטוריקה הייתה למעשה מסך עשן אשר החביאה יותר מאשר גילתה מציאות מוסרית. העדות הלא רהוטה אך האמיתית של הילד, בניגוד- מצביעה על העובדה העיקרית בעניין: הדרקון הוא רע; הוא משמיד אנשים. זאת גם-כן אמת בסיסית על הזדקנות אנושית.
7) כישלון להערכת המיידיות. עד מאוד מאוחר בסיפור, אף אחד לא לגמרי הבין מה היה מונח על כף המאזניים. רק כאשר נעץ המלך מבטו בפניו המדממות של האיש המתחנן הצעיר ההיקף של הטרגדיה חדרה לתודעתו. חיפוש אחר ריפוי להזדקנות זה לא רק משהו נחמד שיתכן שאנו זקוקים להספיק. זה משהו דחוף, מוסריות צעקנית חיונית. ככל שנתחיל תכנית מחקר ממוקדת בהקדם, נקבל תוצאות בהקדם. זה משנה אם נשיג את התרופה ב- 25 שנים מאשר ב- 24 שנים: אוכלוסייה גדולה יותר מזאת של קנדה תמות כתוצאה. במקרה כזה, זמן שווה חיים, בשיעור מקורב של כ- 70 נפשות בדקה. כל עוד המד מתקתק בשיעור כה זועם, אנו צריכים לחדול לשבת בחיבוק-ידיים.
8) “ובימים הבאים… אני מאמין שיש לנו ראורגניזציה כלשהי לבצע!” המלך ואנשיו יעמדו מול אתגרים בכירים כלשהם כאשר הם מתאוששים מחגיגותיהם. החברה שלהם הייתה כל-כך מותנית ונפגמה על-ידי נוכחותו של הדרקון כך שריק מפחיד עכשיו קיים. הם יאלצו לעבוד באופן יצירתי, גם ברמה אינדיבידואלית וגם חברתית, בכדי לפתח תנאים אשר יחזיקו חיים דינאמיים באופן משגשג ובעלי משמעות מעבר לגבול הקונבנציונאלי של 80-100 שנים. למרבה המזל, הרוח האנושית טובה בהסתגלות. עוד בעיה בה הם עלולים להיתקל זו צפיפות האוכלוסין. אולי אנשים יאלצו ללמוד ללדת ילדים מאוחר יותר ולעיתים רחוקות יותר. אולי הם יכולים למצוא דרכים לשאת אוכלוסייה רחבת מימדים יותר על-ידי שימוש יעיל יותר בטכנולוגיה. אולי יום אחד הם יפתחו חלליות ויתחילו ליישב את היקום. אנחנו יכולים לעזוב, לעכשיו, את אנשי המשל בעלי חייהם הארוכים, כדי להיאבק נגד האתגרים החדשים, בזמן שאנו מנסים לעשות התקדמות כלשהי בהרפתקאותינו העצמיות