מאת מיכאל גייטס
Elysian Enterprise – The Pursuit of Immortality

תרגום – איליה סטמבלר

"העולם בו אנו חיים מביך ומבלבל. אנו שואפים להבין את פשר הדברים שאנו רואים סביבנו ושואלים: מהו טבע העולם? מה מקומנו בו? כיצד הוא נוצר? כיצד נוצרנו אנחנו? מדוע הדברים הנם כפי שהם?" (סטיבן הוקינג).
היות וידיעת העולם נרכשת באיטיות וחיינו קצרים, מדוע שלא נרדוף בכל כוחנו אחרי חיי נצח שבגוף? מדוע שלא נוסיף זמן לחיינו — שהוא כה נחוץ כדי להגיע לידיעת המציאות המוחלטת? התחום במדעי הרפואה המוקדש למלחמה בהזדקנות כבר קיים, אף שנמצא בשלביו הראשוניים.
כמו סטיבן הוקינג המצוטט לעיל, אנו שואפים להבין את פשר הדברים, אך שאלותינו שונות במקצת משאלותיו והן:
1. מהי המציאות המוחלטת?
2. האם יש חיים אחרי המוות?
3. האם האל קיים?
4. האם דת היא נציג האל עלי אדמות?
התשובות לשאלות אלה היו מועילות מאוד. אם ידענו אותן, היינו יכולים לתכנן בחכמה את האסטרטגיה של החיים. יתכן כי כבר מצאתם תשובות לשאלות אלו לשביעות רצונכם. אפילו אם התשובות אינן משביעות רצון, יתכן כי השלמתם איתן ולא הייתם מעונינים להפר את הפשרה השברירית אליה הגעתם. אנו מאמינים שאף על פי המגוון הרחב של אמונות ודעות הרווחות באנושות, אסטרטגיה קולקטיבית לא רק אפשרית אלא גם סבירה ורצויה: האסטרטגיה אשר תהיה מקובלת על אתאיסטים, אגנוסטיקאים ואנשים דתיים.
במשך אלפיים שנה התחרו בזירה האידיאית שתי השקפות עולם: אמונה ותבונה.
אף אחת משתיהן איננה משביעה רצון דייה. אמונה מבטיחה חיי עולם לאחר המוות וחיי שעה מלאי משמעות, אך זאת במחיר של כניעת התבונה לנביאים יודעי סוד ההתגלות האלוהית. לעומת זאת, תבונה מותירה אותנו חופשיים ( האמנם משכילים ?) אך בתמורה דורשת מאתנו ויתור על מטרה ומשמעות בחיים. לב טולסטוי מסכם זאת כך:
"מצבי היה איום. ידעתי כי בדרך של תבונה לא אוכל למצוא דבר מלבד שלילת החיים. … ועל פי אמונה מסתבר כי כדי לדעת את משמעות החיים אצטרך לוותר על התבונה, אותה התבונה שבשבילה נחוצה משמעות" (לב טולסטוי).
האם קיימת השקפת עולם אלטרנטיבית — כזאת שתכלול בתוכה חיי נצח, משמעות ומטרה, אך לא תדרוש מאתנו לא ויתור על האמונה ולא ויתור על התבונה? מהו אורח החיים הטוב ביותר כאשר ידיעתנו את המציאות המוחלטת היא מוגבלת ולא חד-משמעית ותוחלת חיינו כה קצרה?
היות וידיעת העולם נקנית באיטיות וחיינו קצרים, מדוע שלא נרדוף בכל כוחנו אחרי חיי נצח שבגוף? מדוע שלא נוסיף זמן לחיינו — שהוא כה נחוץ כדי לנסות ולהגיע לידיעת המציאות המוחלטת? התחום במדעי הרפואה העוסק במלחמה בהזדקנות כבר קיים, אף שנמצא בשלביו הראשוניים.

האופציה של הארכת חיים, שלא לדבר על אלמוות, תעניק לאנשים דתיים יותר זמן כדי לשפר את מידותיהם ולעבוד את ה' בעולם הזה. אגנוסטיקאים יוכלו להמשיך ולצפות לידיעה משופרת. ואתיאיסטים לא מפסידים בכך דבר. רק שונאי אדם יחרדו מפרספקטיבה כזאת. האסטרטגיה של הארכת חיים מקסימלית מאחדת את האינטרסים של אתיאיסטים, אגנוסטיים, ואנשים דתיים ומובילה אותם למטרה משותפת. אסטרטגיה כזאת עשויה להוות מפנה אדיר עוד בחיינו.
אנא חשבו על המשפט הבא:
אם בעתיד עשויים מדע ורפואה להתקדם עד כדי היכולת להאריך באופן משמעותי את חיי האדם, הרי האנשות צריכה להקדיש את כל משאביה ומאמציה להשגת מטרה זו, החל מעכשיו.
אלף. האם יתקדם אי-פעם המדע עד כדי היכולת של הארכת חיים משמעותית? התשובה הסבירה ביותר לשאלה זאת היא כן, אי-פעם זה יקרה. ובכל זאת, "האי-פעם" יכול להיות בעוד אלפי שנים. כיצד זה יועיל לנו, כיצד יתרום למוטיבציה שלנו כאן ועכשיו?
אריק דרקסלר, אחד מחלוצי הננו-טכנולוגיה, סבור כי טכנולוגיית הארכת החיים עשויה להיות בידינו בשלושים השנים הקרובות:
"תארו לעצמכם אדם שהוא כיום בן שלושים. בעוד שלושים שנה ביוטכנולוגיה תגיע להישגים אדירים, והוא יהיה אז רק בן שישים. נתונים סטטיסטיים, שלא לוקחים בחשבון את ההתפתחות העתידית של הרפואה, מראים כי אמריקאי ממוצע בן שלושים יכול לצפות לחיות עוד חמישים שנה, כלומר עד שנות השלושים המאוחרות של המאה עשרים ואחת. לקראת שנות 2030 הישגים די שגרתיים ברפואה (כגון אלה שמושגים כעת בניסוים בבעלי חיים) יוסיפו שנים ואולי עשרות שנים לתוחלת החיים של בני אדם. עצם הופעת טכנולוגיית הרפרציה\תיקון תוך תאי יוסיף כמה עשרות שנים של חיים. בקיצור, הרפואה של שנות 2010, 2020 ו-2030 תאפשר לאיש בן השלושים להמשיך ולחיות עד שנות 2040 ואפילו 2050. ואז, אם לא מוקדם יותר, התקדמות הרפואה תאפשר השבת נעורים. אי לכך, אלה מאתנו שהם כיום בני פחות משלושים (ויתכן גם אנשים מבוגרים הרבה יותר) יכולים לצפות כי הרפואה תנצח את הזדקנותם ותוביל אותם לעידן חדש של תיקון תוך תאי, בריאות, ותוחלת חיים בלתי מוגבלת" (אריק דרקסלר).
לאנשים החיים היום ייתכן סיכוי סביר לחיות עידן ועידנים.
בית. האם השאיפה לאלמוות מפרה איזשהו חוק קיומי בסיסי? דהיינו האם כדי להיות בני אדם אנו חייבים למות? גראלד גרומן מתייחס לנושא של "מוות כחלק של מעגל החיים הטבעי":
"כל חסיד של הארכת חיים היה צריך להתמודד עם העובדה כי רוב השיטות הפילוסופיות, המדעיות והדתיות נוטות לקבל זקנה ומוות כתופעות בלתי נמנעות, ומנסות לתת הסברים וצידוקים מספקים לקיומן של התופעות הלא נעימות הללו. הסברים אלה גרמו לאמונה כי הזדקנות ומוות הכרחיים ואפילו מועילים לפרט ולכלל האנושות, ולכן יהיה טיפשי לנסות להאריך את החיים. מקדמה דנה התומכים בהארכת החיים היו צריכים להילחם נגד ההשפעה המשתקת של הגישה הסתגלנית, הפסיבית, והוותרנית הזו" (גראלד גרומן).
יתר על כן:
"אחת התכונות המשונות של סנגוריית המוות היא הרגש החזק המתלווה אל הקו המחשבתי הזה. משום מה, כאשר אדם מחליט שהארכת חיים היא בלתי אפשרית, הוא גם מגיעה למסקנה (לגמרי לא הכרחית) כי הארכת החיים היא גם לא רצויה. כדאי לציין כי לעתים רחוקות מאוד נאמרת הטענה הפשוטה כי נכון לרגע זה לא ניתן לנצח את הזקנה והמוות — כמעט תמיד טענה כזאת מופיעה בקונטקסט של סנגוריית המוות. הצהרת העובדה הופכת למרכז של מארג שיפוטים אתיים ואסתטיים המסווים את ההחלטה המקורית.
אי-אלו פסיכולוגים ופסיכיאטרים סבורים כי המוות לא מעסיק אנשים "נורמליים"(?) ואנשים "שהסתגלו היטב"(?). ובכל זאת, מסתבר כי בערך בגיל חמש מתרחש המשבר הפסיכולוגי העיקרי הקשור לתפיסת המוות, ולאחר מכן מחשבות כאלה נעלמות מן התודעה בגילים בין תשע לשתים עשרה, כנראה בשל הלחץ החברתי והתרבותי המופעל נגד ביטויים של כעס או פחד מפני המוות. בהקשר זה חשוב לציין את התופעה הפסיכולוגית של "דיסוננס קוגניטיבי" המתבטאת בכך שכאשר אדם מקבל החלטה לא נוחה הנוגדת את שאיפותיו הפנימיות, אדם כזה נוטה באופן תת-מודע לשנות את דעותיו ואמונותיו על מנת להוכיח לעצמו את הנכונות וה"הגיוניות" של ההחלטה שקיבל" (גראלד גרומן).
השועל האגדי המפורסם שלא יכל להגיע לענבים ניחם את עצמו בטענה כי הם ממילא "חמוצים".
אם תוחלת חיים בלתי מוגבלת היא אפשרית, האם לא יהיה נבון לפעול בחריצות להגשמת מטרה זו? יש רק דרך אחת לדעת: לפעול. מה יכול להיות יותר מלא משמעות מאשר להקדיש את חיינו להשגת חכמה מרבית?– לנסות להבין את פשר הקיום או בדומה לאל ליצור עבור עצמנו משמעות ומטרה. אנחנו פשוט לא נוכל לעשות זאת ללא הארכה משמעותית של חיינו.
איזו אסטרטגיה חלופית יכולה להיות לנו אם אנחנו מעדיפים חיים מפני המוות, ואם רוצים לוודא את אמיתות השקפת עולמנו? העדפה כזאת איננה מובנת מאליה. ליקויים חברתיים ואישיים רבים נובעים מהניהיליזם הרווח בתרבות המערבית ובתרבויות מתקדמות אחרות.
"האמונות והדעות שלנו על טיב המציאות מעצבות את הבנתנו את הנכון והלא נכון, הטוב והרע. ולאור הבנתנו את הטוב והרע מעוצבת התנהגותנו, ולא רק בתחום הפרטי והכלכלי. ולכן,רחוק מלהיות בלתי רלוונטיות, האמונות המטפיזיות שלנו הן הגורם הקובע העיקרי בכל מעשינו" (אלדוס האקסלי).
להלן סקיצה כללית ראשונית של אסטרטגיה אפשרית. אסטרטגיה כזאת מוכרחה להיות קולקטיבית, היא מצריכה משאבים כלכליים רבים, משימה כזאת איננה בכוחו של איש אחד.
אנחנו פועלים להגשמת אלמוות פיזי על ידי:
1. השקעות מסיביות במחקר הרפואי הרלוונטי ובתשתיות הרלוונטיות.
2. הגדלה דרמתית של ההון הנחוץ להשקעות הנ"ל על ידי:
2א. שימוש במשאבים צבאיים וכלכליים במטרה להתחבר למשאב האולטימטיבי: השכל של בני אדם, של מיליארדי בני אדם הלכודים במשטרים סוציאליסטיים, טוטליטריים, אוליגרכיים ו\או משטרים מושחתים אחרים.
כדי להתחבר למשאב העצום הזה נחוצים רק שלטון החוק, חופש כלכלי ושלטיה ממשלתית מוגבלת.
2ב. השקעות מסיביות בפיתוח טכנולוגיית המיזוג הגרעיני. האנרגיה הבלתי מוגבלת "תתדלק" את האנושות בדרכה אל העושר הבלתי מוגבל.
3. השקעות מסיביות בפיתוח תשתיות במאדים. פרספקטיבה כזאת תאפשר גיוון השקעות לטווח ארוך ותמנע סטגנציה של המערכת הפוליטית. כיבוש העולם החדש וההרפתקנות החיונית כל כך לבני אדם ימריצו את העולם הישן וישיבו לו נעורים.
אדם הוא היצור החי היחיד אשר מודע להיותו בן תמותה. ידיעה זו היא עיקרון מנחה של קיומנו. אם העולם הבא לא קיים, וכאשר המציאות היא של זקנה בלתי נמנעת, מחלות ומוות של חברינו, בני משפחתנו ושל עצמנו אנו, כאשר החיים הם תאטרון אבסורד ללא מטרה ומשמעות ניכרת — במציאות כזאת תכלית חיי הפרט לא נראית גדולה במיוחד.
אם אין דבר מעבר לכך, הרי קיום האדם הוא בהכרח טרגי.
בני אדם הם חוליית בינים בשרשרת האבולוציה: אנחנו יכולים להידרדר עם הזמן לרמה של חיות אשר לא זקוקות למשמעות ומטרה או להתפתח ולשלוט בטבע, למצוא את אלוהים או בעצמנו להפוך לאלים, למצוא משמעות או לברוא אותה יש מאין. ניהיליזם, רוע, ייאוש ומוות הם שמות שונים לאותה המפלצת. הגיע זמן להכריז מלחמה על האויב העתיק.
האסטרטגיה הקולקטיבית המוצעת היא אופטימית, לא פחות סבירה מכל אסטרטגיה אחרת, היא משרתת את האינטרסים הבסיסיים המשותפים של בני אדם, מאחדת אנשים ומאפשרת עתיד חיובי יותר. היא רותמת את האגרסיביות הטבועה בנו לשרות החיים והאנושיות.
כאשר קובעים את ערכה של האסטרטגיה המוצעת, יש להשוות אותה עם האלטרנטיבות הקיימות. האלטרנטיבות האופטימיות דורשות אמונה ולפעמים דחיית התבונה. האלטרנטיבות הפסימיות מבקשות מאתנו להשלים עם הכחדה בלתי נמנעת ולוותר על השאיפה לדעת את המציאות המוחלטת. האסטרטגיה המוצעת איננה דורשת וויתור על האמונה ולא וויתור על התבונה.
"אם קשה לך, תנסה להגיע אל הבלתי אפשרי. המילה היוונית לשאיפה כזאת היא "פותוס". בדברי ימיו של אלכסנדר מוקדון היא מתארת את שאיפתו לדברים לא ידועים, רחוקים ולא ניתנים כעת להשגה. מילה זאת לא נאמרה בנוגע לאף איש אחר בהיסטוריה. "פותוס", במובן הזה, היא תכונה ייחודית לאלכסנדר הגדול" (פיטר גרין).
אלמוות הוא הגביע הקדוש, המטרה האולטימטיבית של החיים. פותוס היא הדרך היחידה להגיע אל המטרה הזאת.
זה יכול לקרות בעזרתכם יחד עם עזרתם של אנשים אחרים המחוברים אל הרשת — ככותבים, חוקרים, מקדמים, או פשוט תומכים.