אפשר לשאול: מה הסיפור על אלכימיה עושה בבלוג עתידני זה? העניין הוא שהחיפוש אחרי הארכת חיים רדיקלית לא התחיל היום, יש לו היסטוריה והיא מעניינת. אבל אולי יותר חשוב מזה שהסיפור של אלכימיה מלמד כי בחיפוש אחרי הארכת החיים "אין אפס", החיפוש הזה איננו בבחינת "הכל או לא כלום". כל התקדמות, אפילו המינימלית ביותר, לעבר הרחבת יכולות האדם והארכת קיומו מתקבלת בברכה. האלכימאים אכן חיפשו אחרי "אבן החכמים" שתאריך את החיים עד לאין קץ, ולא הצליחו. אך תוך כדי כך הם הניחו את היסודות לדברים ה"קטנים" יותר כמו כימיה רפואית וכימיה תעשייתית, ובכך אכן התקרבו צעד משמעותי למטרתם הראשונית. ואולי גם אנחנו היום, אם לא נמצא את "אבן החכמים" נסתפק בדברים ה"קטנים" כמו כימיה רפואית :).

אז להלן כמה סיפורי אלכימיה.
מאת איליה סטמבלר

תמונות מאת וויקימדיה קומונס

כאן אסקור בקצרה את הגדרתה והתפתחותה של אלכימיה במקומות שונים בעולם: בסין, העולם ההלניסטי, והערבי-מוסלמי. ארחיב את הדיבור על האלכימיה המערבית הלטינית ואתמקד בעבודתו של פרצלסוס כנציג מובהק של תורת האלכימיה, המשלב ומאחד בעבודתו עקרונות מגיים ומדעיים. אנסה להציג בקצרה את ההשלכות וההשפעות של אלכימיה לאורך התפתחותה על המדע המודרני. אקדיש תשומת לב יתרה לפעולות אלכימיות הקשורות לתחום הרפואי ולניסיון להאריך חיי אדם, ולאוו דווקא להיבטיה הכימיים והאסטרונומיים.

מבוא
יש המגדירים את אלכימיה כתחום רוחני וסימבולי גרידא ומתארים את העיסוק בה כשאיפה לשלמות ספיריטואלית, יחוד עם האל, טוהר מידות, התגלות מיסטית וכו'. העיסוק הפילוסופי, הסימבולי והמיסטי כונה "פילוסופיה הרמטית" (שלפי ההגדרה מקורותיה נתקבלו מהמג המצרי הגדול הרמס טריסמגיסטוס יודע הסוד המיסטי) ו"ניאופלטוניזם" (המשייך לכל העולם תכונות אידיאיות ורוחניות). חשיבתם לעתים נתפסה כחשיבה ציורית, מעורפלת וארכטיפית – מעין "דיבור לבן" white talk)) כוללני ומופשט. מתוך הסתכלות שכזאת, נראה כי אלכימיה שייכת יותר למדעי הרוח והערך הישומי והחומרי שלה שואף לאפס.

אך ברור כי יותר מכול היו לאלכימיה (בפרט לאלכימיה הלטינית) מטרות פרגמטיות מובהקות: בראש וראשונה יצירת מתכונת יקרות (כסף וזהב) וההמטרה אולי החשובה מזאת היא הארכת חיי אדם עד ללא גבולות, עד כדי השגת אלמותיות פיזית. היו לאלכימיה גם מטרות "משניות" אחרות (אך לא פחות שאפתניות) כגן: יצירת אדם מלאכותי (הומונקולוס), יצירת ממיס אוניברסלי (המאפשר שליטה בלתי מוגבלת בחומר), "פלינגנזיס" (או יצירת צמחים מתוך עפר — דבר זה נחשב כצעד ראשון לקראת החייאת המתים), והפקת חומרים בעלי תכונות מהותיות וכוחות מרפאים, כגון:
Spiritus mundi, Quintessence, aurum potabile, elixir etc.

שאיפות אלה השתמרו בצורות שונות ובשינוי מתודולוגיה גם במדע המודרני (כפי שניתן לראות בניסויי שיבוט, בינה מלאכותית, אסטרטגיות למניעת ההזדקנות, או בניסויים של מלווין קלווין להחייאת חומר אנאורגני). חוקרים רבים (כגון ג'ון הנרי במאמרו "המדע והמגיה") כתבו על הקשר בין החשיבה המגית של אלכימאים לבין החשיבה המדעית המודרנית. הדמיון נצפה בשימוש במודלים (בפרט מודלים מתמטיים) על מנת להשיג על קורלאציות בין תהליכים שונים. קיים גם דמיון בגישה האמפירית למחקר. תוצאות העיסוק האלכימאי, כמו במדע המודרני, נבחנו על פי התוצאה (גם ללא הבנה מלאה של התהליכים המעורבים). הן המגיה והן המדע מחפשים אחר "סימנים" ו"התאמות" המצביעים על דמיון בין תופעות שונות ועל אפשרויות להשפיע על תופעה אחת באמצעות השניה.

לדוגמה, בחשיבה מגית או טרום-מדעית, חומרים אדומים (כגון קינבר: תרכובת גופרית וכספית) נדמו לדם, ולכן הוסק כי התכונות המהותיות שלהם דומות לאלה של הדם, ולכן על ידי המגע בין קינבר לגוף האדם ניתן להגביר את חיותו. ועוד, כספית נראית כחייה ונוזלית וגופרית כאינרטית ויבשה – ולכן הם נחשבו כיסודות בסיסיים. מכך באה ההשערה כי על ידי מניפולציות בהם ניתן להשפיע על איזון חומרים וליצור חומרים אחרים (לבצע טרנס-מוטציה או לזרז את האבולוציה הטבעית של החומר). המניפולציות המגיות/הטרום-מדעיות התבצעו תוך שמירה קפדניות על הנוהל, על כמויות ויחסים בין חומרים – עד שזה נראה כ"טקסיות".

העקרונות המגיים של "דמיון", "מגע" וטקס" המשיכו בשיטות המודרניות בתור מודלים, הבאת חומרים וישויות במגע, ושמירה על פרוטוקול הניסוי. כך למשל נוהגים כיום לבחון תגובות ברמת התא ומכך להסיק על תגובות של מערכות וגופים שלמים (ההבדל בין פעולות מגיות למדעיות נעוץ אולי רק ברמת ההבנה של קשרים וקורלאציות).

בניסוי האלכימי ניתנה חשיבות עצומה למצב הנפשי של האלכימאי (ההכנה הנפשית כללה תפילות, לחשים, מדיטציה, שינויי תודעה ואף העלאת רוחות). בהסברים מודרניים מסוג ה"עידן החדש'", השפעת המצב הנפשי על העבודה המעשית מתוארת במושגים של "הפעלת שדות ביולוגיים", "התחברות לשדה האינפורמאציה", "מעבר לממד החמישי", "תיעול והעברת אנרגיה קוסמית", "התערבות במצב הקוונטי" וכד'. ללא ספק, המצב הנפשי המיוחד של האלכימאי, השאיפה שלו לגלות את טבע הדברים ולהגיע להישגים פרקטיים של שליטה בחומר והארכת חיים – השרו בו מוטיבציה אדירה להמשיך ולחקור, על אף התסכול והכישלונות. מוטיבציה זו מאפיינת אולי גם מדענים מודרניים. המוטיבציה הכוללנית וכמעט בלתי מוגבלת נתנה לאלכימאים כוח לפתור גם בעיות טכניות ספציפיות בדרך אל פסגת שאיפותיהם (כפי שנראה בדוגמת פרצלסוס).
החשיבות של אלכימיה לפיתוח מתודולוגיות כימיות ורפואיות אינה מוטלת בספק. על מנת להפיק את "מהות החומר" האלכימאים ביצעו תהליכים כימיים מורכבים של ריכוז והפרדה. כך, על מנת לייצר את אבן החכמים, השתמשו בשיטות הבאות (12 השלבים על פי הספר "מיליוס דאי"): קאלצינאציה (הפיכת חומרים ניתכים לבלתי ניתכים), קואגולאציה (מיצוק נוזלים), פיקסאציה (קיבוע או הפיכת חומרים נדיפים לבלתי נדיפים), המסה והפרדת חומר, "בישול באש קטנה", דיסטילאציה (זיכוך חומר נוזלי מתערובת), סובלימאציה (זיכוך חומר מוצק באש מהירה), ספאראציה או השקעה (הפרדת תרחיפים מנוזל), ריכוך (הפיכת חומר מוצק לחומר גמיש), פרמנטאציה (התססה תוך כדי חימום), הכפלה (זירוז), השלכה (השלב הסופי בו אבן החכמים באה במגע אם מתכות אחרות). ניתן לראות דמיון רב בין שיטות אלה לשיטות כימיות מודרניות. אף חומרים כימיים חשובים שהתגלו תוך כדי עבודה אלכימאית ידועים היטב, כגון: אמונייק, אלום, וויטריול, אנטימון, כוהל, ארסן, חומצות, אלקלים, מלחים ומיצוים רבים אחרים.

אלכימיה בשירות הארכת החיים

שאיפת האלכימאים לאפשר הארכת חיים רדיקלית ואפילו אלמותיות פיזית, אפיינה והניעה חלק גדול מעבודתם. מוטיבציה זו הגיע לשיא אצל פרצלסוס. אמנם, הרלבנטיות של אלכימיה לרפואה ולהארכת חיים נדונה בספרות לעתים יותר רחוקות מאשר השלכותיה על כימיה מעשית. אחד המקורות הנדירים הדנים בשיטתיות ביחס בין אלכימיה להארכת החיים הוא ספרו של ג'רלד גרומאן "היסטוריית הרעיונות אודות הארכת החיים: האבולוציה של היפותזות הפרו-לונג'ביות עד לשנת 1800" (1966). יתכן כי הסיבה לחוסר ההתייחסות לפן זה של אלכימיה נעוצה בכך שהישגיה המעשיים בתחום היו פחות נראים לעין, ואולי בכך שניסיונות להגיע להארכת חיים דרסטית (שלא לדבר אל אלמותיות) נתפסים כיום אצל חוקרים רבים כשאיפות מופרעות, בלתי רצויות ובלתי אפשריות לביצוע. למרות זאת, המגמה האימורטליסטית קיימת במדע המודרני וניתן לראות את האלכימאים כאבותיה הקודמים. רבות גם השלכות האלכימיה על הרפואה הפחות שאפתנית (הפועלת להעניק לבני אדם בריאות לאורך חייהם המוגבל). ניתן לציין כמה עקרונות אלכימיים שנשתמרו עד היום ברפואה קונבנציונלית ו/או אלטרנטיבית. בין החשובים ניתן למנות את עקרון החומר עתיר חיות, עקרון השבת האיזון החומרי והאנרגטי, ועקרון התמצית. להלן אסקור בקיצור נמרץ כמה דוגמאות להפעלת עקרונות אלה במסורות אלכימאיות שונות: בסין ובעולם המוסלמי, וארחיב על האלכימיה הלטינית ועל נציגה המובהק פרצלסוס. אציג גם דוגמאות להמשכיות עקרונות אלה ברפואה המודרנית.

האלכימיה הסינית

באלכימיה הסינית המטרה העיקרית לא הייתה ייצור מתכות יקרות לצורך התעשרות, אלא המצאת שיטות וחומרים שעשויים להאריך את חיי אדם באופן ניכר. הניסיונות להגביר את החיות, לשפר את יכולות האדם ולהגיע לאריכות חיים מקסימלית, תאמו את יסודות הטאואיזם כגון עקרון הטרנספורמציה, זרימה, וההשקפה פאנתיאיסטית לגבי חיות המצויה בכל דבר בעולם. מבחינה זו, דומה האלכימיה הסינית לאלכימיה המערבית שהשתמשה בפילוסופיה הניאו-אפלטונית כביסוס אידיאולוגי. בין אבות המייסדים של האלכימיה הסינית היו וויי פו יאנג (שספרו "צאן טו צ'י" – או "היחס בין השלושה" נכתב בסביבות 142 לספירה), וקו הונג (הידוע במערב בכינויו "הפרצלסוס הסיני") שחיי בסביבות 260-340 לספירה. ספרו "פאו פו טזו" או "הפילוסוף שדוגל בפשטות" מציג שיטות מגוונות להארכת חיים. (יש לציין כי ניסיונות להשיג חיי נצח נעשו עוד בתקופת הקיסר שי הואנג די במאה השלישית לספני הספירה – אך הם התמקדו במסעות חיפוש אחרי איי בני אלמוות "פנג לאי" ולא בניסיונות מעבדה). העיקרון הבולט באלכימיה הסינית היה "ויטאליזם" או שימוש בחומרים עתירי חיוניות. לפי השקפה זו, העיקרון המחייה הוא הצי' שהוא חומר אתרי, דק, אוורירי וזורם, עתיר אנרגיה השורה בכל דבר ביקום. לפי שיטה זו, ניתן למצוא חומרים ומזונות עשירים בצי', או ליצור חומרים שבהם כמות הצי' תהיה רבה ומרוכזת. הם סברו כי על ידי אכילתם ניתן להגביר את כמות הצי' של האדם ובכך להאריך את חייו. תיאוריה זו התבססה על הטענה כי מזונות פשוטים מגדילים את חיות האדם, ולכן עד כמה וכמה תהיה ההשפעה של חומרים העשירים בצי' באופן מיוחד.

הטיפול בחומרים חיצוניים כאלה, התלווה באלכימיה "פנימית" או הניסיון להגביר את החיות על ידי טכניקות פיזיולוגיות להגברת הצי': כגון תרגילי נשימה, תרגילים גופניים, דיאטות, דיקור (שנעשה על ידי מחטים מכסף וזהב שפעלו כאלמנט גלווני חשמלי), טכניקות מיניות (כלומר הימנעות ממין או מפליטת זרע כדי לשמור על הצי'), וטכניקות ספיריטואליות של מדיטציה.

החיפוש אחרי חומרים עתירי אנרגיה נעשה בשיטות טרום-אמפיריות: כלומר לפי "סימנים" ומבחני תוצאה. כך, חיפשו חומרים מבריקים, נוזליים, בעלי צורות מיוחדות, טעם וריח חריפים, ובעלי צבע אדום או זהוב – תכונות אלה לכאורה הצביעו על כמות מוגברת של החומר האנרגטי. בין החומרים שניסו היו צמחים שונים כגון ג'ין סנג ואפרסק וחומרים מן החי כגון מרק צבים וקופים (אף שסברו כי רמת הצי' שלהם ירודה). ניסו גם מינרלים שונים (כגון סולפט נחושת וסולפיד ארסניום), אבנים יקרות כגון פנינים, ירקן ונציץ (חומרים אלה נוצצים ומשתמרים היטיב ולכן חשבו כי בכוחם לשמר ולהמריץ את הגוף). השתמשו גם בפטריות (חלקם פטריות אמיתיות וחלקם מינרלים נדירים). בפסגת ההיררכיה נמצאו הזהב והקינבר. עקב התכונות הנצפות המיוחדות של זהב (ברק, אי-מסיסות), הוא גם נחשב כבעל סגולות משמרות ומטהרות (כמו באלכימיה הלטינית). השימוש בקינבר נחשב לבעל השפעה רבה ביותר והוא מעניין במיוחד. קינבר הוא תרכובת של כספית וגופרית (כזכור אלה היסודות העקרוניים גם באלכימיה הערבית והלטינית). כאשר מחממים קינבר אדום HgS – מקבלים כספית. כאשר מחממים את הכספית נוצרת תחמוצת כספית אדומה. וכאשר ממשיכים ומחממים את תחמוצת הכספית, מקבלים שוב כספית חופשייה ונוזלית:

HgS (red) + O2 Heat > Hg(fluid) + SO2
2Hg + O2 Heat > 2HgO red
2HgO(red)Heat > 2Hg(fluid) + O2

כך נראה כי נוצר מעגל הנצחיות והתבטאו כוחות שחזור והחייאה. תוך כדי חימום מחצבים המכילים קינבר, יתכן כי גם קיבלו כמויות מזעריות של זהב (עד היום משתמשים באמלגמות/מסגים בין כספית וזהב בהפקת זהב). דוגמאות אלה מצביעות על הקשר האינטגרלי בין חשיבה אמפירית ומגית, ועל ההגיון הניכר מאחורי העיסוק האלכימי.

מאמצים רבים הושקעו על ידי האלכימאים בהכנת קינבר לשתייה ולאכילה (קינבר כשלעצמו אינו אכיל). מכיוון שקינבר הוא מעט ציטוטוקסי (הורג תאים) – ניתן לראות בו אבטיפוס מוקדם ביותר לכימותרפיה של היום. פותחו גם שיטות להכנת כסף וזהב לשתיה ולאכילה: השתמשו בכליי זהב ובטבליות של זהב מאובק. עד היום סבורים כי יוניי זהב וכסף אכן מטהרים מים ומזון ומועילים לבריאות, ועד היום מייצרים משקאות ומאכלים כסופים, מוזהבים, מיוננים וטעונים אנרגטית. ובאופן כללי, העיסוק בחומרים עתירי אנרגיה המשיך בשינוי צורה עד עצם היום הזה בתחומים רבים של הרפואה האלטרנטיבית שמדגישים את התכונות המשוערות האנרגטיות של התכשירים השונים. גם ברפואה הקונבנציונלית, ניתן להבחין בזיקה בין המושגים של אנרגיה פנימית, הערכים התזונתיים האנרגטיים, לבין התפיסה הסינית של תכשירים עתירי הצי'. העיסוק בתכונות אנרגטיות של החומר ניכר מאוד גם באלכימיה הלטינית, ובפרט בכתבי פרצלסוס כפי שאדגים בהמשך.

תגליות רבות נעשו על ידי אלכימאים סינים: אולי החשובות ביניהן הן המצאת אבק שרפה וחיסונים. החשיבה המעורבת המגית-אמפירית (אך גם לא תיאיסטית במיוחד) הניבה המצאות נפלאות נוספות כגון חרסינה, נייר, דפוס (להפצת כתבי אבות הטאואיזם), מצפן (ששימש ככלי התנבאות), סיסמוגרף, כלים אסטרונומיים (שגם הם נועדו להתנבאות), מכונת ירי, דאונים, מכונות אדים וכו'. מקור ההמצאות האלה לא תמיד זוכה להכרה על ידי המערב.

האלכימיה המוסלמית

באלכימיה המוסלמית הושם דגש רב יותר על מניפולאציות בחומרים כימיים לצורך הפקת מתכות יקרות, ולאו דווקא על הניסיון לייצר תרופה נגד ההזדקנות. למרות זאת, העקרונות של האלכימיה הערבית-פרסית והחומרים שפותחו שימשו גם לטיפולים רפואיים. אחד מנציגיה ומייסדיה הבולטים של האלכימיה המוסלמית היה אל ג'אביר (להבדיל מגיבר הלטיני של המאה 14), שחי בשנות 721-815 לספירה והיה אלכימאי החצר אצל הקליף הארון אל ראשיד. עוד נציג חשוב היה אל-ראזי שחי בפרס בשנות 865-925. יש המשייכים גם את אביצנא (אבו אלי איבן סינא, 980-1037) למסורת האלכימאית. אביצנא אכן הכיר בהיתכנות התיאוריה האלכימית, אך היה ספקני לגבי אפשרות היישום שלה במעבדה. הוא גם טען כי "אמנות השמירה על הבריאות איננה נעוצה במניעת מוות או בהבטחת אורך חיים מרבי האפשרי עבור בני אדם." לדבריו "לכל אדם מוקצב פרק חיים משלו, ואמנות הרפואה נעוצה בהדרכתו לאורך פרק הזמן המוקצב". ברור כי השקפות אלה היו מנוגדות להשקפות אלכימיות.

האלכימיה המוסלמית (אצל אל-בירוני, אל ג'אביר ואל-ראזי) התבססה על עקרון השמירה על האיזון בין יסודות שונים. התפיסה הקדומה של איזון בין ארבע המזגים (דם, פלגמה/לחה, מרה שחורה ומרה לבנה) והשבת האיזון על ידי הוספת המזג החסר – הושלכה על פעולות היסודות בחומרים כימים. האלכימאים ניסו לאבחן את מצב אי-האיזון בחומר ולהשלימו על ידי הוספת יסודות "טהורים". אצל ג'אביר, היסודות הבסיסיים היו גופרית, כספית ומלח. העקרוניות והכוחות המיוחדים של היסודות האלה נקבעו על פי תצפיות הדומות לאלה של האלכימאים הסינים. לדוגמה, כאשר מחצבי עופרת (אדמה יבשה וקרה לפי תפיסתם) עוברים חימום (טיפול באש שהוא יבש וחם) מתקבלת עופרת יציקה (נוזל "מימי וקר") ואם ממשיכים לחמם את העופרת היא מתאבקת (חוזרת להיות "אדמה"). נראה להם כי כספית היא שמעניקה את התכונה הנוזלית (כי היא מתכתית ומבריקה ובכל זאת נוזלית ומתמזגת עם כל מתכת). גופרית לעומת זאת, יבשה ואפרורית וכאשר היא נשרפת אינה מייצרת פיח. החלק של המתכת שהופך לאדמה לאחר הרחקת הגופרית הוא המלח כי כל מחצבי מתכת מומסים במים ובחומצות ותכונה זאת מצויה גם במלחים. אצל ג'אביר, האליקסיר (אגב מקור המילה בערבית הוא "אל-איקסיר" – "אבקה רפואית") היה תערובת בין יסודות טהורים.

לפי תפיסה זו, מים מורכבים מיסוד "לח, קר וגשמי": על ידי תהליכי זיכוך רבים, הלחות הורחקה והתקבלה אבקה לבנה שנחשבה כתמצית "הקור והחומר". למרות הנאיביות לכאורה של הנחות אלה, למעשה האלכימאים שאפו ליצור "תוסף המזון" או ה"מולטי-וויטמין" האולטימטיבי שבאמצעותו ניתן להשיב את האיזון החומרי ולהגיע לחוסן גופני מתמיד. בכך דומה עקרון הפעולה של האליקסיר לזה של תרופות מודרניות רבות.

האלכימיה הלטינית

האלכימיה המערבית הלטינית ברובה התבססה על האלכימיה הערבית-פרסית שנודעה למערב דרך ספרד המוסלמית. ספרי אל ג'אביר, אל ראזי, אל בירוני ואחרים תורגמו ללטינית (התרגום הראשון ללטינית של "ספר תורת האלכימיה" נעשה על ידי רוברט מנצ'סטר ב-1444). במאה השלוש עשרה העיסוק באלכימיה הגיע לשיא הפופולריות, וגדולי הדור עסקו בה. הדמויות הבולטות באלכימיה הלטינית באותה תקופה היו רוברט גרוסטסט מאוקספורד(1170–1253) , אלברטוס מגנוס מבוואריה (1193–1280), תומס אקווינאס מנאפולי (1225–1274) , רוג'ר באקון מאוקספורד (1214–1294), ראמון לול ממאיורקה 1235-1315 – (יוצר "מכונת הלוגיקה") , ארנאלד מווילאנובה (1250-1314 – מחבר "קודקס הבריאות של סלרנו"), ג'ון מרופסציסה (1310-1364) ורבים אחרים. במאות ה-14 ו-15 בלטו וויליאם מאוקהם ( , (1349-1285 ניקולס פלמל מפריס (1410-1490~) וקורנליוס אגריפה (1486-1535).

יש הטוענים כי השורה הזאת מסתיימת בפרצלסוס (1493-1541) שהיה אחרון האלכימאים הגדולים וראשון היאטרוכימאים הגדולים (או הראשון בכימיה הרפואית).

במאמציהם ליצור את "אבן החכמים" להפקת זהב ולהארכת חיים, האלכימאים הלטיניים איחדו את עקרונות הפעולה של סגולות המזרח הרחוק והעולם המוסלמי: כלומר עקרון החומר עתיר אנרגיה ועקרון השבת האיזון בין יסודות. אך תרומתם בפיתוח עקרונות אלה (במיוחד בכתביו של ראמון לול וג'ון מרופסציסה) היה קידום רעיון "התמצית" או "קווינטנא אסנציה" – כלומר הפקת חומר אחד ויחיד בעל תכונות אנרגטיות ומטהרות מיוחדות. חומר זה מייצג את מהות החיות ומאחד בו את כל היסודות כולם, ובכך הוא משיב את האיזון והחיות של הגוף כולו. תפיסת החומר היחידי שכזה שונה מתערובת של יסודות (כמו אצל ג'אביר) או ממגוון חומרים (כמו אצל קו הונג). הרעיון של "קווינטא אסנציה" קיבל חיזוק מההצלחות בהפקת כוהל. נראה להם כי על ידי תהליך הזיכוך, מתקבל חומר שמאחד בין היסודות: הכוהל הוא גם נוזלי אך גם דליק, קר למגע אך חם לטעם, ומשפיע על מצב הנפש. הכוהל כונה "אקווא ויטא" (מים חיים) ו"ספיריטוס וויטא" (רוח חיים) – ונעשה בו שימוש רפואי רחב.

בסוף דרכה של אלכימיה, החלו להתמקד בחיפושים אחרי "תמציות" של חומרים מסוימים (צמחים ומינרלים כגון אנטימון), הטובים לריפוי תחלואות מסוימות, והוסר הדגש מהחיפוש אחרי ה"תמצית" האולטימטיבית של החיות בכללותה. בכך נעשה מפנה במדעי הרפואה: מחיפוש אחרי תרופות כוללניות הוליסטיות למציאת תרופות כימיות ספציפיות. בכך גם הונחו היסודות של היאטרו-כימיה (כימיה רפואית) שהתפתחה לכימותרפיה ולביוכימיה המודרנית. ובכל זאת, זה לא היה מפנה חד וגורף, ומדוגמאות לעיל ניתן לראות המשכיות ישירה של העקרונות האלכימיים ברפואה המודרנית.

פרצלסוס – : פיליפוס אוריאולוס תיאופראסטוס בומבאסטוס פון הונהיים – 1493-1541

לפי פרצלסוס, אחד האלכימאים הגדולים ומייסד הכימיה הרפואית, הארכת חיי אדם היא אחת המטרות הנעלות ביותר של אלכימיה. כתבו "אלכימיה או אומנות הטרנספורמציה" מציג תקציר של יסודות תיאורטיים וישומיים. אפשר לראות בו את רוב האלמנטים והעקרונות המסורתיים של האלכימיה הרפואית.

פרצלסוס פותח ברעיון האבולוציה של חומרים: מחומרים פשוטים וראשוניים (prima materia) עד לחומר האולטימטיבי הנעלה ביותר (ultima materia). הוא גם מצביע על האפשרות לזרז התפתחות זו על ידי התערבות מעשית בתוך מעבדה (עמ' 141).
פרצלסוס מגדיר את אלכימיה "כאמנות טיהור החומר באמצעות אש" (עמ' 143). כך הוא מסכם את רוב השיטות האלכימיות: כלומר שיטות הפרדה בין חומרים (טיהור) וריכוז חומרים (קבלת תמצית).

לפי פרצלסוס (ואלכימאים רבים לפניו) כדי לשנות מתכות ירודות ולא טהורות (נחושת, בדיל, עפרת, ברזל וכספית) ולהפוך אותם למתכות מושלמות וטהורות (כסף וזהב), המתכות צריכות לעבור מגע עם אבן החכמים או טינקטורה טהורה (tinctura). הטינקטורה היא תמצית מרוכזת וטהורה של חומר והיא מעניקה את תכונותיה לחומרים שהיא באה במגע אתם. פרצלסוס משווה את אבן החכמים לנשמה המשוחררת מהגוף. כאשר הגוף נרקב, התמצית המחייה של אותו הגוף נשארת (כפי שקורה לדבריו בתהליך העיכול ובהיווצרות והתפתחות של צמחים). כלומר הזיהום מורחק מהטהור (עמ' 143). או במילים אחרות, כאשר גופים נרקבים ומתפרקים, משתחררת האנרגיה הנחוצה להמשכיות החיים. כאשר הטיהור מושלם, מתקבלת "פנינה המכילה את כל התכונות והכוחות הטובים ("(virtues (עמ' 143).

הקטע הזה נראה כמשמעותי ביותר והוא מצביע על כמה הלכי חשיבה מגיים / פרו-אמפיריים. הוא מגדיר את אבן החכמים או התמצית כחומרים מטוהרים ועשירים באנרגיה חיונית. הוא משתמש בעקרון ההידמות, והעברת איכותיות על ידי מגע, ומרמז על החשיבות של הרחקת זיהומים ועל התפרקות חומרים כמקור אנרגיה להיווצרות להמשכיות החיים.

בקטע הבא מאותו פרק, פרצלסוס מדגיש את חשיבות התצפית לגילוי הכוחות הנסתרים של הטבע (עמ' 144). הוא מתאר את המעבר מהכוח אל הפועל תוך כדי התפתחות של צורות חיים שונות. הוא מצביע על האחידות של האורגניזם חיי, למרות מגוון התכונות והמרכיבים שבו (עמ' 144). תיאורים אלה של אחידות החיים דומים לתיאורים אצל אריסטו ב"על הנפש". אך שונה ההדגשה של פרצלסוס על היכולת של האמן האלכימאי לגלות ולשלוט בביטויים הספציפיים והכללים של חיוניות, לזרז את התפתחות החיים, ולנצל את כוחות החיוניים להארכת והעצמת חיי אדם.

אצל פרצלסוס (כמו אצל רוב האלכימאים הלטיניים), המושג של קווינטא אסנציה (Quinta essentia) הוא מושג מרכזי. קווינטא אסנציה היא היסוד החמישי האתרי שמכיל את המהות והחיות של כל דבר. לפי פרצלסוס, אפשר להפיק את התמצית המחייה או קווינטא אסנציה מכל דבר שיש בו חיים, לרכזו ולטהר אותו מכל תערובת מזהמת (עמ' 145-147). על ידי כך מתקבלת מעין רוח של חיים. אך יש לתמצית הזאת ממד גשמי, והיא נחותה באיכות ויכולת מרוח החיים האמיתית הנצחית שניפחת מפי האל.

ובכל זאת, יש לקווינטא אסנציה יכולות ריפוי והחייאה אדירים. יש ביכולתה לטהר את האדם מכל זיהום ומחלה. לפי פרצלסוס, כל מחלה מצריכה שימוש בתמצית המיוחדת לאותה המחלה, אבל יש גם צורות של תמצית שהם מועילות נגד כל המחלות. (חשוב לשים לב לשילוב הזה בין תפיסת הרפואה ההוליסטית הכוללנית לבין התפיסה הספציפית של טיפול במחלות וסימפטומים מסוימים). חומרים אחרים כמוסים ומרפאים מסוג זה נקראים "ארקנומים". יש להם כוח "לרפא, לשנות, לחדש, לשקם, ולשמר את גופנו" (עמ' 148). "הארקנום מכיל את כל הכוחות של הגוף כאשר הם מוגברים פי אלף" (עמ' 148).

לפי פרצלסוס, קיימות ידיעות על ארבעה ארקנומים. אחד הוא החומר הראשוני (prima materia) שמסוגל לסלק ולכלות ((consume את הנזקים והתופעות של זקנה ולהחזיר אדם לצעירותו. פעולתו מושווית לגדילת צמח חדש מזרע חדש בכל שנה ושנה.
השני הוא אבן החמים (lapis philosophorum). הוא מטהר את כל הגוף, מנקה אותו מכל פסולת וזיהום, ומעניק לו אנרגיות טריות של נעורים.
השלישי: "הכספית החיה" (mercurius vitae). גם הארקנום הזה מסוגל לסלק פסולת מכל הגוף. הוא מחדש את כל רקמות הגוף בדומה להצמחת נוצות של עוף השלדג (הלקיון).
הארקנום הרביעי הוא "התמצית הצובעת" (tinctura). היא דומה ליצור דו-מיני (rebis). היא מסוגלת להפוך כסף ומתכות אחרות לזהב ולהחיות את הגוף על ידי כך שהיא מעניקה לגוף את תכונותיה ("צובעת" את הגוף בצבע שלה). היא משנה את הגוף ומרחיקה גורמים מזיקים וגסים. מכיוון שהיא כוללת שני יסודות מנוגדים, היא משלימה את האיזון של הגוף (כאשר הגוף חסר באחד היסודות). היא הופכת כל דבר לטהור, אצילי ובלתי ניתן להרס.
גם לזהב סגולות מיוחדות כי זהב הוא "אש קפוא" — "אש שמימי מוצק" (או במונחים של היום חומר עתיר אנרגיה פנימית אדירה).
בסוף הפרק פרצלסוס מערב את המרכיב הפסיכולוגי ומדגיש את כוח המוטיבציה, התקווה והאמונה באל. הוא גם מציין את סודיות התורה האלכימית וטוען כי דבריו מייצגים קצה הקרחון של ידע ומיומנות עצומים.

למרות הסודיות האמורה, אפילו בפרק הקצר הנ"ל ניתן לראות אלמנטים רבים של המפעל הרפואי המודרני: הפקת חומרי ריפוי במעבדה, השבת איזון חומרי, החיפוש אחר חומרים עתירי אנרגיה, סילוק פסולת, הרחקת זיהומים ועידוד רגנרציה. הכתבים מבטאים את הרצון העז והמוטיבציה להתנגד לזקנה ומוות וללמוד לבצע פעולות של שיקום, החייאה והארכת חיים.

ביבליוגרפיה

1. Paracelsus. Selected Writings. (Ed. Jolande Jacobi. Transl. Norbert Guterman). Bollingen Series XXVIII. Princeton Universtiy Press. Princeton. 1951. pp. 130-156.
2. John Henry. “Magic and Science in the Sixteenth and Seventeenth Centuries”. In Olby, Cantor, Christie and Hodge (eds.). Companion to the History of Modern Science. Routledge. London and New York. 1996. pp. 583-596.
3. Gerald Gruman. A History of Ideas about the Prolongation of Life. The Evolution of Prolongevity Hypotheses to 1800. Transactions of the American Philosophical Society, Volume 56 (9), Philadelphia, 1966. Ch. “Taoist prolongevitism in practice” (pp.37-49); “The Alchemists” (pp. 49-68).
4. Encyclopedia Britannica, CD 2000. Deluxe Edition. “Alchemy”, “Paracelsus”, “History of Medicine”.
5. Wikipedia. The Free Encyclopedia. www.wikipedia.org “Alchemy”, “Paracelsus”.
6. Leonard Malevin. The Book of Occult Knowledge. Ripol Classic. Moscow 2002. (pp. 412-414).
7. Encyclopedia of Mysticism. Litera. St. Petersburg. 1997. “Alchemy”, “Paracelsus”, “Arcanum”.
8. Sergey Valyanski and Dmitry Kaluzhny. A Different History of Science. From Aristotle to Newton. Veche. Moscow. 2002. “History of Chemistry” (pp. 157-219).