לשמחה הוא להודיע על הופעת כתב עת ישראלי חדש, בשם "הבה להבא" שיוקדש לסנגוריה על הארכת חיים רדיקלית. זה יהיה כתב עת רב-תחומי אשר ישלב שירה, ספרות ומדע פופולרי – הכל במטרה לקדם את מפעל הארכת והעצמת החיים.
הנה הקישור לגיליון הראשון של כתב העת.
ולהלן המניפסט של כתב העת שמסביר את מטרותיו.
כפי שאומר המניפסט "הבה להבא נשורר את הארכת החיים"!
הָבָה לְהַבָּא
שהחיים לא ימותו והמתים לא יחיו
בדיון שנערך בצלמוות לילה, הודענו זה לזה שבצלמנו לא יהיה זה כתב עת נוסף שבסופו הקורא מת. והנה, אנו מבטיחים לקוראינו חיי נצח. וזו אינה מטפורה. אין בכלל מטפורות. החיים באמת מתים בגלל המתים.
קרא בכתב העת הבה להבא וגרש את מתיך ממחשבותיך!
זהו כתב-עת-שרשרת. אם מספיק חיים יקראו בו, כולנו נחיה לנצח. אם מספיק חיים ישתחררו מעריצות המתים, סוף כל סוף נפנה את משאבינו הרוחניים והחומריים אל מה שכל אחד מאיתנו רוצה והתבייש עד כה לבקש: חיים. חיים לנצח.
וְנִזכַּרנוּ שֶׁשּׁוּב אֵינֶנּוּ-יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר
לְבַד-מִלִּברֹחַ
לְסָרֵב לְסֵדֶר הַשּׁמָשׁוֹת
וּלסוֹפָן הָרוֹדֵף אוֹתָנוּ
הבה נברח לסוף הרודף אותנו מההתחלה ועד הסוף. להבא נסרב לו. הבה להבא נסרב לבוא במשא ומתן עם המתים, וזאת משלושה נימוקים:
- המתים מוסרים לחיים את מסורת המתים לאישור בחוק הֶסדרים; הכל או לא כלום.
- לחיים אין נציג אחד בקרב המתים, אך למתים נציגים בקרב החיים – הורים!
- ככלל, המתים מעולם לא הצטיינו בכלכול חייהם. בגלל זה הם מתים ואנחנו עוד לא.
המאזן הדמוגרפי עומד היום על שבעה מיליארד בני אדם חיים ומאה מיליארד בני אדם מתים. המתים הם הרוב הדומם. אנחנו, המיעוט החי, דורשים להיות שותפים לתהליך קבלת ההחלטות שהתקבלו מזמן.
וּבַגַּנִּים הַמֵּתִים
רַק מְשַׂחֲקִים אוֹתָהּ מֵתִים
רַק כְּדֵי לְהָצִיץ
בְּתַחְתּוֹנִים שֶׁל קְטִינִים בַּקַּיִץ
מלמדים אותנו ללמוד מטעויות העבר. הצירוף השקרי "טעויות העבר" בא ללמד אותנו שבעבר נעשו פה ושם טעויות לצד הישגים גדולים, אלא שהישגים אלה הם גדולים רק ביחס לעבר המפגר יותר. מעולם לא היה יום אחד צודק, חכם והומני בכל דברי הימים. כל העבר הוא טעות אחת גדולה!
איך העלימו מעינינו את העובדה הגלויה, שחברות מסורתיות מקצרות את אורך החיים של כל החיים בקבוצה? הרי מי שהולך בדרכי אבותיו אחת דינו למות.
בין החיים אין סכסוכים בינאישיים ואין סכסוכים בינלאומיים. כל האינטרסים עולים בקנה אחד: הארכת החיים.
על אורח החיים לשרת את אורך החיים. על החיים לשרת את החיים.
על החיים לשורר את החיים.
הבה להבא נשורר את הארכת החיים.
הבה להבא נשורר את הדומה בין החיים, והוא היותנו נידונים למוות שמתעקשים לדקור זה את זה בדרך לגיליוטינה.
סכין ארוכה במיוחד שמצווים לנו המתים היא הצוואה.
תורשה היא לא ירושה! יבוטל לאלתר המנהג הברברי של מתן ירושה על פי קרבת דם, שאינו שונה ממנהג נקמת הדם של אחינו הבדואים.
כל הון נוצר משיתוף מחשבה בין החיים ולכן הוא שייך לבני זמנו החיים. ואף על פי כן, הדרך הטובה ביותר לצבור הון היתה ונותרה להיווצר בשק אשכים שכבר צבר הון. זאת מיומנות מיוחדת במינה, להיוולד להון. אנחנו, ברוב טיפשותנו, נולדנו לזרע פרולטרי. הו, משובת נעורים! הרי שקי אשכים אחרים צוברים הון כבר אלפי שנים; הגנים עוברים בתורשה, ההון עובר בירושה.
מיהו, אם כן, בן האלמוות? ההון.
לכן אין להרוג את הטייקונים, יש להרוג את המתים שהפכו אותם לטייקונים.
כתב העת הבה להבא מעודד חילול קברים!
כתב העת הבה להבא תומך במס ירושות של מאה אחוז. את הון המתים המולאם יש להפנות לרווחת הכלל, כלומר, לתכנית החלל, לתכנית התרבות ולתכנית תרבות החלל.
הַפִּתְרוֹן לַכִּבּוּשׁ הוּא כִּבּוּשׁ הֶחָלָל
הָלְאָה, הָלְאָה
הַחוּצָה
מֵהַגְּבוּלוֹת הַצָּרִים
שָׁלוֹם אֶזְרָחִים עוֹיְנִים,
חַיּוֹת אָדָם
כמובן, הלאמת הון המתים לא תפתור את כל בעיותינו הכלכליות, שעיקרן הכלכלה עצמה.
כלכלה מבוססת כסף היא לא מספיק תחרותית ולא מספיק חופשית. תחרות חופשית? כן! אבל לא על כסף. הבה להבא נתחרה על מחשבות.
יש בקינג ג'ורג' בית קפה שפתוח 24/7. לכן מנהליו לא טרחו לקנות שרשרת עבור הכיסאות שבחוץ. ביום כיפור, כשבית הקפה סגור, יושב שם כושי לשמור על הכיסאות. כל הלילה יושב שם הכושי, כל הלילה שומר הכושי על הכיסאות. אדם! נזר נזרי הנזרים, והנה הוא משמש כמנעול אנושי. איזה בזבוז משווע של יכולותינו.
בין אם זה כושי המנעול ובין אם מנכ"ל קרן הון סיכון – כל עבודה שנעשית תמורת בצע כסף מבזה את בעליה. הודות למיכון, כבר היום שליש מהעבודה בישראל הוא (בינינו) כתיבת מיילים. ואנו אומרים: אם כבר כותבים, מדוע לא שירה?
הבה להבא נשאף למאה אחוז אבטלה!
הבה להבא ננצל את יכולותינו בעולם הזה, לפני שאנו מביאים לעולם חיים אחרים.
גידול ילדים הוא בית גידול למסורת.
כתב העת הזה מתנגד לגידול ילדים, מהטעם הפשוט שלכל ילד יש הורה.
הורים משתמטים מההווה לטובת עתיד ילדיהם ועבר מתיהם. חינוך ילדים הוא הודאה בכישלון כפול: לא די בכך שאנחנו לא מימשנו את האידיאלים הארכאיים שלנו, עכשיו אנו כופים אותם על ילדינו, שיחיו בזמן אחר, חכם יותר.
לפיכך, עמדתנו בסוגיית הכיבוש היא כדלהלן:
הבה להבא נכבוש את כל שטחי ארץ ישראל השלמה, וכוונתנו כאן לארץ שמשתרעת מהים התיכון ועד נהרות הפרת והחידקל. רק כך! משוררים יגורו במרחק שלוש שעות טיסה מהוריהם, כמקובל במערב.
הורים מחיים את הגוף אך ממיתים את השכל. ילדים, סרבו לשניצל השבת!
כדור הארץ הוא בית יתומים. הבה להבא נכיר ביתמותנו. הבה להבא נחלוץ זה לזה שד בתקווה שזולתנו ילקלק אותו, לא יינק ממנו בפחד כמו קודמיו. אנחנו רוצים שכתב העת הזה ייגמר בסקס, לא במשפחה.
אך דחיית המסורת אין פירושה דחיית העבר. ההפך! הוא הנכון; ההורים הספרותיים הם אלה שמבטלים את רוב העבר כפרהיסטוריה שאין לו כל נגיעה לחיינו, ובמקביל מאדירים את חשיבותם של תקופות אקראיות לגמרי, אך ורק כי הם זוכרים בעל פה את ההתחלה של "יללה".
"הנה קץ המחשבה! הנה קץ ההיסטוריה!" הם מנקרפלים את שירי המתים לנגד עינינו.
קץ ההיסטוריה! ב-02011! עצם המחשבה על מחשבות חדשות מעייפת אותם. הראש שלהם מלט מתים!
יפורז מונופול ההורים הספרותיים על העבר! מהפכות המאה הזאת אינן נופלות במהפכניותן ממהפכות המאה העשרים (הו, המאה העשרים!)
נקרא את שירי המתים אך נחשוב על כל מחשבותיהם מחדש בחשדנות ערה.
"מה שאני מציעה הוא בחינה מחדש של המצב האנושי מעמדת היתרון של חוויותינו החדשות ביותר ופחדינו הטריים ביותר. זהו עניינה של המחשבה. נראה לי שחוסר המחשבה – פזיזות חסרת אחריות, בלבול חסר ישע וחזרה שאננה על 'אמיתות' שהפכו טריוויאליות וריקות – הוא אחד המאפיינים הבולטים של זמננו. לכן, ההצעה שלי היא פשוטה: לא יותר מאשר לחשוב את מה שאנו עושים".
הבה להבא נחשוב את מה שאנו עושים.
הבה להבא נחשוב את מה שאנו משוררים.
פזיזות חסרת אחריות, בלבול חסר ישע וחזרה שאננה על "אמיתות" שהפכו טריוויאליות וריקות מאפיינים את שני מחנות המוות של השירה העברית בימינו:
לימיננו משוררים הַמִּתְבַּגְרְפִים. לנרקיסים אלה אנו אומרים: יצירה שמעידה על חיי היוצר ולא על שום דבר אחר מעודדת את קץ קיומו. איך אפשר לפתוח דיון או למתוח ביקורת על המשורר האוטוביוגרפי? מה נגיד לו, "שתחיה"? "שתמות"? שיר שמסתכם בחיי המשורר אינו מעניין את הקורא, שלו חיים משל עצמו, תודה רבה. למתבגרפים אין שום עניין בחיי זולתם, וללא זולתם סופם שיפסידו גם את חייהם.
לשמאלנו משוררים משוררי המגאפון (משוררופונים, ממש לא מגאמשוררים). אלה מביעים עניין בעולם, אבל רק בעולם המתים. משוררי המגאפון משוררים הלוך וחזור על ציר הבעד-נגד של דעות המתים. אם לנקוט בלשונם, כתב העת הזה מתנגד לכל הבעד-נגד הזה – לא בגלל אופי התשובה אלא בגלל היעדר האופי של השאלה. הבה להבא נכתוב שירה שתנקוט עמדה פוליטית ברורה בסוגיות שאף אחד עוד לא מבין שהן סוגיות, אבל הן הסוגיה האמיתית פה.
משוררים! אל תטריחו את החיים בדברי המתים. אתם הורגים את החיים משעמום.
בלאו הכי עוד 5,000,002,011 שנה תצא השמש מגדרה לבלוע את זהות המזרחי!
אנחנו מתבאסים מהשירה העתיקה שנכתבת היום כפי שהמדענים בנאס"א מתבאסים מהמכשור שעל סיפון הוויאג'ר. את הוויאג'ר ששוגר כבר אין להשיב. את הוויאג'ר הבא יש לשגר. יש לנו תמונת מצב של העולם מנקודת המבט של פלוטו. עוד אין לנו שירים משם. מנועים סמנטיים קדימה!
ולסיום: משל מפורסם, שעכשיו חשבנו עליו, מספר על תינוק שגדל לבד-בדד על אסטרואיד. ברבות הימים הילד האסטרונאוט הראשון כותב טקסט, ומתלבט בשאלה אם הטקסט שכתב הוא שירה. אולי, הוא חושב לעצמו, אספור את מספר ההברות בשורות או אמדוד את אורכן בדף. הילד הטיפש הזה לרגע אחד לא חושב שהוא זה שחשב על המושג "שירה" רק לפני רגע.
נ"ב
מתים שבכל זאת מעוניינים לחלוק איתנו את מחשבותיהם על כתב העת מוזמנים להגיע לישיבות המערכת, שתערכנה בכל יום שישי בצהריים בקיוסק משיח, קינג ג'ורג' 15, תל אביב. התעלמות מהזמנה זו תגרור התעלמות דומה מצידנו.
נהדר! מתאים לי לחיות לנצח.