להלן מאמר שיצא במגזין הפנאי "טיים אאוט תל אביב" ב-29 לדצמבר 2011 לקראת ההפגנה בעד הארכת חיים רדיקלית.

רק משפט הקדמה אחד – המכון הראשון לחקר ההזדקנות והארכת חיים של ברה"מ נוסד בשנת 1958 אחרי שבכירי המפלגה (קלים בורושילוב ומריה קובריגינה) קראו מאמר על הנושא בעיתון הפנאי "העיתון הספרותי". אולי זה יקרה גם הפעם 🙂

שלא יגמר לעולם

מאת יואב בריל

הזיקנה היא בסך הכל מחלה שאפשר לרפא, אבל חברות התרופות לא עושות את זה כי זה לא מסתדר עם המודל העסקי שלהן, ולממשלות לא באמת אכפת מתי נמות. ראיון עם האנשים שעובדים קשה כדי שלא נתפגר // יואב בריל

 

כשהייתי ילד, עד גיל צעיר למדי היה לי ברור מעל לכל ספק שחיי הבוגרים, שיתחילו בקרוב באיזה חוג של נוער שוחר מדע, יוקדשו במלואם למשימה אחת – למצוא תרופה למוות. אחרי הכול, איזו ברירה אחרת יש לאדם שאין לו אלוהים ולא אמונה בסיבוב שני? רעיון הכניעה למוות בלי להשיב מלחמה לא נראה לי בכלל כאופציה אפשרית. בעיני רוחי הייתה התרופה אצורה בתוך פרח נדיר כלשהו על פסגת הר לא נודע, שהסיבה שלא התגלה עד עכשיו הייתה פשוט כי המין האנושי היה עצלן מדי לקנות נעלי טיפוס. אני לא זוכר מתי בדיוק וויתרתי על השאיפה למצוא את ההר הזה לטובת חלומות ארציים יותר, אבל זה בטח היה קשור להבנה שהאפשרויות האחרות – חיי נצח, בזבוז מוחלט של שנות חיי או הסיכוי לשרוד אלף שנה רק כדי להיתקל חזיתית בסוף העולם – מפחידות באותה מידה.

הקרב נגד המוות הוא אחד הנושאים המרכזיים שעומדים בפתחה של המאה הזו, ועם ההתקדמות המואצת של הטכנולוגיות עושה את דרכו במהירות של אסטרואיד מהשדה התיאורטי לפרקטי. אף אחד מהדוברים בכתבה הזו לא מדבר על חיי נצח,  עצם המושג הלא נתפס מסית את הדיון אל הפילוסופיה והפנטזיה ומעודד יחס מבטל כלפיו ניסיונות רציניים להילחם בזקנה, אבל הארכת חיים רדיקלית כבר בתקופת חיינו היא עניין שבהחלט עומד על הפרק. אחרי הכול, האדם כבר ניצח לא מעט מגפות ומחלות שפעם קצבו את החיים שלנו לחצי מהזמן הנוכחי ופחות. משום מה, את כל אלה אנחנו נוטים לראות כטעויות של הטבע, ואילו את הזקנה כמצב בלתי נמנע. אבל כמה היא באמת שונה מכל מחלה אחרת? אם תשאלו חלק גדול מהעוסקים בדבר, לא הרבה. ואולי בכלל לא.

כך לא תמות בשבעה צעדים פשוטים

"הגישה שהמוות הוא מחלה קיימת כבר לפחות מאה שנה, מאז אדוארד בראון_סיקר (נשיא איגוד הביולוגים הצרפתי דאז ומייסד תחום האנדוקרינולוגיה) שפעל בסוף המאה ה_19", מעדכן איליה סטמבלר, דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן, שהקדיש את המחקר שלו להיסטוריה של רעיונות אודות הארכת חיים במאה העשרים. "כמו שכל מחלה נגרמת על ידי הוצאת הגוף מהאיזון, ככה גם הזקנה מפרה את האיזון המטבולי".

אז לא מדובר בתהליך טבעי?

"אנחנו לא צריכים להתבלבל. אם משהו הוא טבעי זה לא אומר שהוא גם רצוי. כל מחלה זיהומית וכל מגיפה הם דבר טבעי. במובן הזה גם הזקנה היא טבעית, אבל זה לא אומר שהיא דבר רצוי שלא צריך להילחם בו".

הגישה הזו, שאם תרצו, קוראת תיגר על כל תהליך הכיליון הביולוגי שרובנו רואים כבסיס יסודי להתנהלות תקינה של העולם, לא יוצאת דופן בקרב חסידי הטרנס הומניזם – גישה המבקשת לרתום את הטכנולוגיה לשיפור ולהארכת חיי האדם מתוך מודעות לשינוי היסודי שהמין האנושי יכול לעבור בעקבות תהליכים אלו. הדובר המפורסם ביותר בין התומכים בהארכת החיים (בין היתר בשל חזות יוצאת דופן שכוללת זקן סארומן שמתכתב מצוין עם התחום) הוא ד"ר אוברי דה גריי, חוקר הזדקנות מאוניברסיטת קיימברידג' ויושב ראש קבוצת המחקר "קרן מתושלח". דה גריי, שאת עיקרי האמונה שלו תמצאו במספר הרצאות מרוכזות שנתן ל_TED, פורט את ההזדקנות לשבעה סוגים שונים של נזקים הנגרמים לרקמות התאים. מניעת שבעת התהליכים האלה, לדבריו, תמנע למעשה את ההזדקנות ובאופן תיאורטי את המוות עצמו.

כמוהו, גם דיוויד קקיך, העומד בראש הקרן Maximum Life Foundation, מגדיר את ההזדקנות כמחלה בהא הידיעה, אבל מבקש להשאיר את הדיון על קרקע המציאות.

"אנחנו לא מדברים על לחיות לנצח. אנחנו מדברים על להאריך את משך החיים כמה שאנחנו יכולים", קקיך מבהיר בשיחת טלפון מקליפורניה. "הרצון לשמר את הנעורים היה קיים במשך אלפי שנים ותמיד היינו על סף היכולת להגשים אותו. מתי זה יקרה? אנחנו לא יודעים, אבל באופן יחסי אנחנו די קרובים. אנחנו יודעים איך לעשות את זה, לפחות מדענים אומרים לנו שהם יודעים, וזה עניין של לגרום לזה לקרות עכשיו".

מה בעצם מבקשת הקרן שלך לעשות?

"השורה התחתונה מסתכמת בגיוס מספיק כסף למחקרים. זה תהליך חינוכי, ואנחנו לא באמת צריכים לחנך את ההמונים, רק את האנשים שיגשימו את זה, שהם נכון לעכשיו אנשים מבוססים כלכלית שיוכלו להשקיע בחלק מהחברות שיגרמו לזה לקרות".

למה שלא פשוט נשב ונחכה שחברות התרופות יעבדו על זה? מן הסתם יש להן אינטרס כלכלי אדיר.

"רוב חברות התרופות מאוד קצרות רואי ומגינות רק על האינטרסים שלהן. המודל העסקי שלהן הוא לשמור אנשים תלויים בתרופות. אם הייתה לך תרופה להזדקנות, שכדי לפשט נקרא לה גלולת קסם – למרות שזה יהיה הרבה יותר מורכב – וההזדקנות שלך הייתה נסוגה ולא היית סובל ממחלות, חברות התרופות היו מתמרדות כי זה היה מחסל את העסק שלהן. אני לא אומר שהם אנשים רעים מאוד – טוב, חלקם כן – אבל הדבר האירוני הוא שגם הם מזדקנים ומתים. הרבה מהם מתעשרים, מזדקנים, מתים ומשאירים אחריהם הרבה כסף".

והממשלות שלנו?

"הממשלה לא מכירה בהזדקנות כמחלה כי חברות התרופות, אפילו אם הן היו רוצות, לא היו יכולות לפתח גלולה נגד הזדקנות. זקנה לא מוכרת כמחלה ולכן תרופה כזו לא הייתה עוברת את כל הרגולציה שהיא דורשת. אז זה תלוי באמת בסקטור הפרטי שיגרום לזה לקרות. וזה מצריך אנשים עשירים, שמוכנים לשבת, לשמוע על האפשרויות ולהיות סבלניים לגבי הכסף שלהם, כי הרבה מהתרופות ייקח הרבה זמן לפתח".

דיוויד אורבן, חבר במועצת המנהלים של Humanity+, ארגון שלא למטרות רווח התומך ב"שימוש אתי בטכנולוגיה להארכת תוחלת החיים", סבור גם הוא שהזהירות הגדולה שבה מתנהלים האיחוד האירופאי וארצות הברית בולמת למעשה טכנולוגיות שכבר יכלו לשרת אותנו. "כוחות הכלכלה, הפוליטיקה והרישוי, דופקים בקצב אחר מהכוחות של מדע וטכנולוגיה, ויחסי הגומלין ביניהם לא ליניאריים. ההליך הבירוקראטי של אישור טיפולים חדשים והליכים רפואיים ותרופות הוא כל כך זהיר שלמעשה פחות ופחות תרופות יוצאות היום לשוק, כשרוב ההוצאות הן לא על מחקר אלא על בירוקרטיה ורגולציה". כדוגמא לזהירות היתר אורבן מזכיר את המסע לחלל שבעבר יצא לפועל בזכות הסיכון שלקחו על עצמן המדינות ואילו היום כנראה לא היה מתגשם. "נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, אומרת במפורש שבסביבה הרגולטורית העכשווית שהיא לגמרי נגד סיכונים, הם לא היו יכולים להשיק את פרויקט אפולו, להגיע לירח ולשים את האדם בחלל".

מניות באלמוות

מביקור באתרי הקרנות הרבות להארכת חיים נדמה שהמוות נתפס לפעמים כרמיסה של זכות הפרט, סוג של פריווילגיה מערבית. למשקיעים בקרן של קקיך מוצע לא רק רווח כספי פוטנציאלי על המוצרים שיפותחו בעזרתם, אלא גם ההזדמנות להיות הראשונים להתנסות באותם מוצרים וליהנות מחיים ארוכים וטובים יותר (הניסוחים כמובן לא שלי אלא מתוך הברושורים). ההתמקדות בתועלת האישית שנפיק מהמחקרים השונים, טקטיקה פרסומית מובנת לגמרי בעידן ה"אני", מצליחה להשכיח לרגע את ההשלכות האפשריות של עולם עם תוחלת חיים ארוכה יותר שבו אנשים מסרבים לפנות את המקום למישהו חדש. במילים אחרות, לאן הלך האיום הישן והטוב על התכלות המשאבים ועולם שיתפוצץ מרוב בני אדם?

"העניין הזה של פיצוץ אוכלוסין הוא פשוט מצוץ מהאצבע", מיירט סטמבלר את אחד הפחדים הפופולאריים של העשורים האחרונים. "במדינות המערביות שבהן תוחלת החיים עולה, איכות החיים עולה במקביל ואין זכר לפיצוץ אוכלוסין. בעיית פיצוץ האוכלוסין קיימת דווקא במדינות בהן תוחלת החיים נמוכה, שבהן מנסים לפצות על התמותה בילודה גבוהה".

דיוויד אורבן מצטרף לצפירות ההרגעה. "ברוב כדור הארץ הבעיה היום היא למעשה לא יותר מדי אנשים אלא פחות מדי. אירופה, ארצות הברית, המדינות הערביות ואפילו סין, כולן מזדקנות מאוד מהר. רוסיה, שהייתה פעם אחת המדינות הכי מיושבות על כדור הארץ, עומדת בפני סכנת הכחדה. אז אנחנו לא חייבים להסתכל על הדיווחים מלפני עשר שנים ולהגיד, אלוהים, אלו הבעיות שלנו. הדברים משתנים כל כך מהר שגם הבעיות משתנות".

הרבה אנשים יגידו שהארכת חיים מלאכותית גורמת בינתיים רק לסבל מיותר.

"כמובן, וזה הוגן לגמרי, כל עוד אתה לא חושף את הילדים שלך לאותה צורת מחשבה. בהרבה המדינות זה חוקי לא לקחת תרופות לדוגמא, ולבחור למות בגיל הניאוליתי הממוצע שבין עשרים לעשרים וחמש. אז אני באופן אישי לא שותף לערכים האלה. אני חושב שהחיים טובים מהמוות ואני בוחר לחיות במקום למות. כמו שיכולנו לקבל ניתוחים, משקפי ראייה ואת הטלפון, הרוב המוחלט של האנושות יסתגל מהר לדרכים חדשות לחיות חיים טובים יותר".

בישראל רגילים למות

רוח של אופטימיות שורה על הדיונים בהארכת החיים, שונה באופן מרענן מנבואות וסרטי האפוקליפסה והפוסט אפוקליפסה שגודשים את מסכי הקולנוע שלנו בשנים האחרונות. גם לישראל הגיע הדיון על הארכת החיים, וכיכב לפני חודשיים בלפחות שני מושבים שנערכו בפסטיבל אייקון המקומי למדע בדיוני ופנטסיה, בניצוחו של אורי אביב. הראשון, "צדק חברתי", עסק בהשלכות הכלכליות והפילוסופיות של הארכת החיים. השני, "מעיין הנעורים", כיסה את הצד ההגותי_פילוסופי של חיי הנצח. ד"ר אייל דורון, שהתארח בכנס, מבקש להסיט את הזרקור מפיקנטריה של ויטמינים וחיי נצח אל הדרמה האמיתית של המאה ה_21, שהיא על פיו, "הארכת חיים עד כדי שינוי המשוואה".

"אנחנו נוגעים במשהו שלא נגענו בו", אומר דורון, שלפני ארבע שנים יצר את סדרת התעודה "על החיים ועל המוות" בערוץ 10 (וגם את "איך להיות מאושר" ו"איך להצליח בשישה שיעורים" בערוץ 2). "אם אני היום מתהלך בעולם שבו אני מבין שלאחל לילדים שנולדו לי עכשיו עד מאה ועשרים זה להעליב אותם כבר ביומולדת שלהם, אני כבר חי את זה. זו דרמה שפחות מדי שמים אליה לב כי נדמה שהיא אזוטרית, ואז הפואנטה האמיתית של השיח הולכת לאיבוד".

שהיא ההשלכה של התארכות החיים על ההווה?

"כן. מה זה אומר באמת לחיות במאה העשרים ואחת. מי שחי ב_1900 לא יידע אז שזה שייולד חמישים שנה אחריו יחיה פי שניים ממנו. הוא לא חי עם זה ביומיום. היה איזה תהליך הדרגתי. ועכשיו אני אומר לך: תשמע, זה שייולד עוד עשרים שנה יחיה פי שניים ממך. אנחנו כנראה נמות כמו כלבים לעוד כמה עשרות שנים אבל עצם זה שמתישהו זה יכול להיפסק, ואני ואתה בתור בני אדם אכלנו אותה, ויש איזה מישהו שייולד מחר ויחיה כנראה מאה שנים ויותר – זה האזור המעניין. מתי הגבול של היצור האנושי ישתנה? משורר ביוון העתיקה שמת בגיל שלושים, חלם ואהב ופחד, האם הוא שונה ממשורר בן שמונים? כנראה שלא. האם מתישהו סט הרגשות שלנו ישתנה? שירי האהבה שלנו יבואו ממקום אחר?".

קצת קשה לחשוב כל כך רחוק במדינה שבה קשה לדמיין איך ייראה השבוע הבא.

"אני אתן לך נתון שגיליתי כשעשיתי את הסדרה על האושר. תמיד אומרים לך שהאושר הולך ועולה בחיים. זאת אומרת שגיל 67 עד 77 זה העשור המאושר בחייך. כוכבית קטנה – זה נכון בעיקר אם אתה אמריקאי, ואז אתה פנסיונר עם נעלי התעמלות שנוסע לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית ונמצא באיזושהי תחושה של אושר. בן כמה אתה היום?".

שלושים.

"שלושים. בישראל אתה בדיוק מסיים את העשור המאושר בחייך".

והוא לא היה משהו.

(צוחק) "אתה סטיית התקן – כמובן שזה יצמח וייעלה. אבל בישראל כל עשור שאתה מתקדם יש ירידה ברמת האושר. זה כנראה גם קשור למלחמות וכל מיני דברים, אבל יש משהו בחברה שלנו שהוא מאוד בעייתי מהבחינה הזו. בישראל זה לא פרקטי, זה נראה תיאורטי מדי בחברה שבה הנוכחות של המוות היא ממש לא וירטואלית".