זהות וסימולציה

מאת גור קרן

 הקדמה

בקטע הבא אבחן שתי בעיות ידועות (אחת מוכרת יותר והשנייה פחות) ואשווה אותן לבעיה שלישית שהגיתי וניתחתי, אבחן את קווי הדמיון המשותפים ביניהן ותוך מתן פיתרון לזו החדשה אנסה לתת הסתכלות שונה באופן דומה לשתיים הקודמות.
הקטע עוסק בקבלת החלטות בסיטואציות בהן המשתתפים האחרים הלוקחים חלק בהכרעה הן גרסאות נוספות ו/או אלטרנטיביות של הפרט עצמו המקבל את ההחלטה ונראה כיצד הרעיון של קיום מקבילי ותקשורת בין הפרט לקיומים מקבילים שלו עצמו יכולה להוליד מסקנות הסותרות את האינטואיציה.

הפרדוקס של ניוקום

זה הוא אינו פרדוקס במובן הסטנדרטי של המילה, אין כאן סתירה כלשהי הנובעת מהנחות נכונות (לפחות למראית עין), אלא הסיטואציה ההיפותטית שהגה ויליאם ניוקום היא הדגמה למקרה קצה שבו כביכול האינטואיציה של מרבית האנשים מולידה מסקנה בעייתית שנדמה כי היא מפרה את הסיבתיות (ואטען בהמשך מדוע אין זה כלל המצב).

הניסוי המחשבתי המדובר נוסח פעמים רבות מאז צורתו המקורית ולבש הרבה ניואנסים שונים.
חלק הליבה שלו הוא קיומן של שתי דמויות (או שני "שחקנים" מנקודת מבט של תורת המשחקים וקבלת החלטות) כאשר אחת מהן אדם מן השורה והאחרת בעלת יכולת לחזות את העתיד במדויק (למרות שקיימות גרסאות "ריאליסטיות" יותר בהן יכולת החיזוי של הדמות השנייה מוגבלת במידת מה והיא אינה מסוגלת לתת תחזית מדויקת ב-100% אך לא אתמקד בהן). הבעיה מוצגת כנביא/חוצן/ישות/מחשב-על המציע/ה לאדם כלשהו את העסקה הבאה:

מוצגות לפני האדם שתי קופסאות; האחת שקופה המכילה 1000 דולר והשנייה אטומה המכילה 0 דולר (כלום) או מיליון דולר בהתאם להאם אותה ישות חזתה כי האדם יבחר לקחת את שתי הקופסאות (ואז הקופסא האטומה ריקה, כלומר מכילה 0 דולר) או אם היא חזתה כי יבחר רק באטומה (ואז יונחו שם מבעוד מועד מיליון דולר). הכסף יונח (או לא) מראש לאחר התחזית לפני הבחירה עצמה.
קחו לעצמכם מספר רגעים וחישבו, אילו הייתם צריכים לבחור בין לקחת את שתי הקופסאות לבין לקחת את האטומה בלבד, מה הייתם עושים?

התחושה הפרדוקסאלית אצל רוב האנשים נובעת מהחלק האחרון בתיאור, הכסף מונח/לא-מונח מראש. המחשבה היא שאם הכסף כבר הונח/לא-הונח ולא ניתן עוד לשנות את תוכן הקופסא אזי עדיף לי לקחת את שתיהן ובמקרה הכי גרוע ארוויח "רק" 1000 דולר.
הבעיה ברציונל של הבחירה הזו היא שהוא מתעלם לחלוטין מהאספקט של יכולת החיזוי המושלמת של הישות ההיפותטית שלנו, תוכנה של הקופסא אינו נתון בסיטואציה של "50-50", היא אינה מכילה מיליון או כלום באותו מובן של לשלוף שני פתקים באקראי מכובע.
מאחר ולקחת את שתי הקופסאות זה בדיוק מה שהישות חזתה, אין משמעות לכך שהבחירה שלך נעשתה מתוך מחשבה כי לא ניתן להשפיע על העבר ולמען האמת אין משמעות לשום מחשבה שהובילה לכך שתעשה זאת מאחר ובסופו של דבר זה מה שבחרת (וביצעת) בפועל.

ניתן לחשוב על זה גם כך; הסיטואציה שאתה נמצא בה, עומד לפני שתי הקופסאות ומתלבט האם לבחור באטומה בלבד או בשתיהן, במובן מסוים כבר קרתה. מאחר והישות שלנו נותנת תחזית מדויקת של מה שעתיד להתרחש אזי כאשר היא ביצעה את התחזית זה בדיוק מה שהיא "ראתה", היא ידעה שזו תהיה הסיטואציה והגירסא העתידית שלך שנחזתה כבר עברה את הלבטים הללו במהלך התחזית ואותם לבטים בדיוק שאתה תעבור כאשר תהיה באותה סיטואציה (כאשר "תהפוך" לגירסא העתידית של עצמך) יובילו אותך לאותה המסקנה בדיוק שגירסאת התחזית שלך הגיעה (שהרי אתם זהים לחלוטין בקבלת ההחלטות שלכם) אליה בסופו של דבר.
אין הפיכה או הפרה של הסיבתיות כי למרות שהישות לא-השפיעה על הבחירה שלך אינך יכול לשטות בה או לסטות מתחזית מדויקת לחלוטין של מה שעתיד לקרות, כל "טריק" מחשבתי של שינוי הכוונות שלך כבר נחזה ולכן התוצאה הסופית שהוא עתיד להוליד (דהיינו, במה תבחר) כבר נחזה גם כן.

עכשיו כבר קל לראות מדוע עדיף לנו לבחור באטומה בלבד (בהנחה שהמטרה היא להרוויח מיליון דולר לעומת 1000 כמובן)- במידה ואכן נבחר באטומה אזי בהכרח זו גם הייתה התחזית (שכן הישות שלנו לעולם לא טועה) והישות הניחה מראש מיליון דולר שכעת הם שלנו.

כפילי-מוח

נגדיר כעת למה אנו מתכוונים במונחים "כפיל-מוח" או "סימלוץ" (מהמילה סימולציה);
ללא תלות במשטח העבודה שלנו (ארחיב מיד), "כפיל-מוח" זו מערכת כלשהי המקבלת החלטות (ובאיזשהו מובן "חושבת") ומגיבה לעצמה ולסביבתה בצורה הזהה לחלוטין לזו של אדם ספציפי. המערכת יכולה לפעול במשטח ביולוגי (בשר ודם כמו שיבוט), דומם או כל דבר אחר כמו למשל בתור סימולציה של תוכנת מחשב (מה שנכנה "סימלוץ" של אדם מסוים). אין כלל דרישה ולא אגע כלל בשאלה האם המערכת חווה את העולם בפועל או שבאיזשהו מובן היא מהווה רק "חיקוי" אוטומטי של האדם המקורי. כל שכפיל-המוח של אדם א' כלשהו עושה הוא לעבור רצף חישובים והוצאה לפועל שאותו אדם א' היה עושה גם הוא במדויק אילו היה אותו אדם בסיטואציה זהה (ולהיפך, בכל סיטואציה בה נשים את כפיל-המוח של אדם א' זה יגיב כאילו אדם א' בעצמו קיבל את אותה הבחירה לאחר אותו תהליך הסקת מסקנות). ניתן להגדיר זו גם באופן הבא:
כפיל-מוח של אדם הוא מערכת כזו שלא ניתן להבדיל מתדפיס שקילת אופציות וקבלת החלטות של השניים מי מהתדפיסים שייך לאדם המקורי ומי לכפיל-המוח (מאחר והשניים יהיו זהים לחלוטין).

הפרדוקס של גור

גם כאן זה הוא אינו באמת פרדוקס אלא ניסוי מחשבתי שהמסקנה שלו סותרת את האינטואיציה; עליך להיום מוכן בלב שלם להקריב את חייך על מנת להציל את עצמך.
כעת אגדיר סיטואציה היפותטית חדשה, אני קורא לה "דילמת הסימלוץ" ואנסח אותה בצורה סיפורית יותר מהמחשבה המקורית שלי באופן הבא:

נניח שביום רגיל לחלוטין במהלך ההתנהלות השגרתית שלך, נפתח לפניך "חלון" גדול מידות ודרכו ניצב לפניך פרצופו של אדם בחלוק מעבדה. מאחוריו אתה יכול לראות מחשוב רב, אנשים נוספים בחלוקי מעבדה ולמרבה הפתעתך את עצמך(!!) קשור לכסא ואחד מאותם אנשים נוספים מכוון אקדח לעברך הקשור. האדם הניצב לפניך מסביר לך כי אתה למעשה סימלוץ וכל הזיכרונות שלך והתחושה כי לקח לך מספר השנים שאתה חי להגיע לרגע הזה ממש הם במובן מה אשליה ולמעשה ההרצה של הסימולציה התחילה ברגע זה ממש, אותו הרגע שהחלה השיחה ביניכם.
הוא ממשיך ואומר כי הוא רוצה לדעת האם אתה באמת עצמך (אותו אדם הקשור לכסא) והאם יש לך חווית-עולם. אם תטען שכן, הוא ישאיר את הסימולציה עובדת ללא גבול ויתן לך לחזור לחיות את חייך (ללא טרדות פסיכולוגיות על קיום בתור תוכנת מחשב) וירה למוות בך הקשור לכסא בעוד שאם תטען שאתה אינך עצמך (דהיינו, אדם אחר מזה הקשור לכסא) הוא ישחרר אותך הקשור לכסא לחופשי ללא הטרדה נוספת מצדו אך יכבה את הסימולציה שלך מה שאומר שתחדל להתקיים.

מה הייתם בוחרים במצב הנ"ל? להרוג את הגירסא שלכם הקשורה לכסא ולהמשיך לחיות (ללא רגשות מיותרים מהאירוע) או לתת לו ללכת לחופשי אך להקריב את עצמכם (שהרי תחדלו להתקיים)?

בהנחה כי אינכם אלטרואיסטים אבסולוטיים, כי אתם נותנים חשיבות לחיים שלכם וכי יש לכם יצר הישרדות – המחשבה המיידית העולה לראש היא "אם אני אדם בפני ובזכות עצמי (גם אם היקום שלי הוא תוכנה) מדוע שאבחר בחיי אדם אחר על פני שלי רק מאחר שאנו זהים בחשיבה, באישיות ובזיכרונות שלנו?".
הכשל ברציונל הזה נובע מהמחשבה שמאחר וגיליתי כי אני הסימלוץ (ואין לי איך לשנות זאת) אזי עדיף לי לדאוג לעצמי (התוכנה) ולהרוג את הגירסא "הבשרית" שלי.

אדגים בכמה צורות (השקולות זו לזו) מדוע מה שנובע מהמסקנה שזה יהיה בסדר להציל את עצמך אינו-רציונלי (בהנחה שאתה רוצה ומעדיף לחיות, מכאן בדיוק נובעת ההרגשה הפרדוקסאלית) ולמעשה הרת אסון. ראשית, אמשיך בצורה סיפורית דומה:

נניח הפעם, שביום רגיל לחלוטין במהלך ההתנהלות השגרתית שלך לפתע מגיחים שני אנשים בחלוקי מעבדה ולאחר הנחת שק מעבר לראשך הם דוחפים אותך לתוך רכב.
לאחר זמן מה של נסיעה הרכב עוצר ומוציאים אותך, מושיבים אותך על כסא, קושרים אותך ומסירים את השק. מסביבך מחשוב רב ואדם נוסף העומד מול צג מחשב גדול ולמרבה הפתעתך אתה רואה את עצמך (!!) על הצג בדיוק ברגע לפני שחטפו אותך.
אחד החוטפים שולף אקדח ומכוון ישירות אליך בעוד שהאדם הנוסף המדבר עם דמותך שעל הצג מסביר לו כי אם הוא יטען כי הוא אמיתי ירו בך (הקשור לכסא בעולם החומר) בעוד הוא יזכה להמשיך את חייו בסימולציה (שלא יהיו שונים בדבר מחייך שלך) ואילו יאמר כי הוא אינו אמיתי הוא יחדל להתקיים (מאחר והסימולציה תופסק) ואתה תלך לחופשי ללא עוד טרדות.

קחו מספר רגעים וחשבו מה הסימלוץ שלכם יענה.
הסימלוץ שלכם הוא "כפיל-מוח". הוא זוכר,מרגיש,חושב,מסיק ומקבל החלטות בדיוק כמוכם.
עכשיו קל לראות את שורש הבעיה שלנו; יש לנו הדדיות בבחירה בינינו (ה"בשריים") לבין הסימלוץ שלנו. אם לא תהיו מוכנים להקריב את עצמכם בתרחיש שבו תגלו כי אתם למעשה הסימלוץ (ללא תלות במה הוביל אתכם למסקנה שזו האופציה העדיפה) אזי בהכרח גם הסימלוץ שלכם לא יהיה מוכן להקריב את עצמו בתרחיש הזה (שהרי הוא עבר עם עצמו את אותו תהליך רציונליזציה שאתם עברתם והגיע לאותה המסקנה באותו האופן מאחר והוא זהה לכם לחלוטין בצורת החשיבה שלו).
לכן בכדי ללכת לחופשי ולא למות כתוצאה מירייה עליכם להיות מוכנים (בלב שלם) להקריב את עצמכם במידה ותגלו שאתם הסימלוץ כי זו הדרך היחידה בה הסימלוץ שלכם יהיה מוכן להקריב את עצמו.

הבלבול וההרגשה הלא-אינטואיטיבית ואף פרדוקסאלית שעשויים לצוץ כעת יכולים להיות מלווים במחשבה כי עדיין אם רק תתכוונו לזה בלב שלם אבל תגלו בפועל שאתם הסימלוץ להציל את עצמכם יהיה הדבר הנכון. זו נשללת בדיוק מהטיעון המקורי; מאחר וזו המחשבה שלכם זו גם המחשבה של הסימלוץ וגם הוא "יתכוון לזה בלב שלם" אך ברגע האמת יבחר בעצמו על פניכם והוא ילך לחופשי בעוד שאתם תהיו מתים על הכסא עם פצעי ירי.

ניתן לראות זו גם כך;
נניח כי אותו סימלוץ גילה שהוא חי בסימולציה ולא היה מוכן להקריב את עצמו בשביל הגירסא ה"בשרית" שלו ולכן ירו בה והוא חוזר לחיות את חייו בתור תוכנה מאחר והאיש בחלוק תמיד מקיים את חלקו בעסקה. הסימלוץ חוזר להתנהלות השגרתית שלו (זו שבעיניו הוא עושה כבר שנים) ולפתע תופסים אותו שני אנשים בחלוקי מעבדה וחוטפים כפי שעשו (הוא מניח) לעצמו שחי מחוץ לסימולציה.
קושרים אותו לכסא והפלא ופלא הוא נמצא באותה הסיטואציה רק שהפעם הנשאל הוא סימלוץ שלו!
הסימלוץ של הסימלוץ מהווה כפיל-מוח שלו ולכן יעבור במדויק את אותו קו מחשבה שהסימלוץ עבר כשהוא זה שנשאל! ובדיוק כפי שהמסקנה הסופית שלו הייתה שעליו להציל את עצמו, כך גם תהיה המסקנה הסופית של הסימלוץ שלו וחייו יגיעו לקיצם.

אני מרמה במידת מה. לא בטיעון שלי, אלא בדרך הצגת הבעיה.
אני מציג את הבעיה, את הדילמה, מנקודת המבט של הסימלוץ (מכאן גם שמה)- כאילו אתם נאלצים לחיות את התרחיש בו מתחוור לכם כי אתם למעשה הגירסא שבסימולציה אך כשהגיתי את הבעיה והוטרדתי ממנה, חשבתי עליה בדיוק מהכיוון ההפוך;
בתור האדם הקשור לכסא, איך אוכל להשפיע על בחירת הסימלוץ שלי? איך אוכל לגרום לו לא להרוג אותי?
עכשיו אולי התשובה "להיות מוכן למות בעצמי במידה ואני הסימלוץ" מתיישבת קצת יותר בקלות.

לצורת החשיבה בה ניתחנו את הפרדוקס של ניוקום (בה הסתכלנו על הגרסא העתידית שנחזתה שלך כסוג של כפיל-מוח, גם אם לא קראנו לה בשם זה) קווי דמיון משותפים עם הצורה בה ניתחנו את דילמת הסימלוץ אך קיימת בעיה לא מפורסמת במיוחד שאני מוצא כראויה לציון כאן מאחר ואני רואה אותה כקרובה יותר לדילמת הסימלוץ מאשר הפרדוקס של ניוקום וזו "בעיית הרעלן של קפקא".
הבעיה קרויה על שם הפילוסוף גרגורי ס.קפקא והיא מנוסחת להלן:

מיליארדר אקסצנטרי מניח בפניך מבחנה המכילה רעל ואומר לך כי אם תשתה ממנה תחווה כאב רב למשך יום שלם אך לא תמות וכל השפעה שלו תעלם כלא הייתה. המיליארדר ישלם לך מיליון דולר למחרת בבוקר אם בחצות הלילה תתכוון בלב שלם לשתות את הרעל מחר אחר הצהריים.
הוא מדגיש בפניך כי אינך צריך לשתות את הרעלן בפועל בכדי לקבל את הכסף ולמעשה הכסף כבר יהיה בחשבון הבנק שלך שעות לפני הזמן בו אתה מתכוון לשתות את תכולת המבחנה אם תצליח.
כל שעליך לעשות הוא להתכוון בחצות לשתות את הרעלן מחר בצהריים, אתה חופשי לחלוטין לשנות את דעתך אחרי קבלת הכסף ולא לשתות את הרעל בפועל.

האם זה מרגיש לכם מוכר?
שורש הבעיה נעוץ במקום דומה מאד להיכן שהוא נמצא בדילמת הסימלוץ;
אילו אתה מתכוון להתכוון לשתות את הרעל ואז לשנות את דעתך ברגע האחרון כרגע (חצות), אזי הגירסא העתידית שלך (אחר הצהריים) לא תשתה ולכן כל עוד אתה מודע לכך לא יתכן שתתכוון בלב שלם לבחור לשתות מאחר ואתה יודע כי לא תעשה זאת.
ישנה הדדיות בין הכוונה שלך לעשות דבר מה לבין העשייה בפועל (הדדיות בין ההחלטות שלך בגרסת ההווה בחצות לבין המעשים של גרסת העתיד שלך אחר הצהריים).

 

סיכום

גם בפרדוקס של ניוקום וגם בבעיה של גרגורי קפקא ניתן לחשוב על הגרסאות העתידיות שלך כעל סוג של כפילי-מוח, הם יקבלו בתנאים מסוימים (שיבואו לידי ביטוי בפועל בנקודה מאוחרת יותר בעתיד) החלטה הזהה לחלוטין לזו שאתה היית מקבל אילו הייתה ניצבת בפניך כרגע שהרי תהליך קבלת ההחלטות שלכם (גם אם פגום, מוטה או לא-רציונלי באיזושהי צורה) זהה. כל תהליך רציונליזציה שתעבור עם עצמך כדי להגיע למסקנה כלשהי הם יעברו או עברו גם הם עם עצמם ויגיעו לאותה המסקנה בדיוק תחת אותם התנאים. סימלוץ או כפיל-מוח יפעל בסיטואציה מסוימת באותו האופן במדויק שאתה היית פועל אילו היית בנעליים שלו ולכן כאשר אתה נמצא בתקשורת (בפרט כזו הניתנת לייצוג בתור "סחר" כלשהו; שלצד כזה או אחר יש מה להפסיד) עם גרסא נוספת של עצמך (שהרי למעשה זה בדיוק מה שכפיל-מוח/סימלוץ מייצג) עליך לקבל החלטה בצורה כזו שאילו היית מגלה כי אתה הכפיל, היית מוסר את היתרון לגרסא "המקורית" שלך**.

**- אמנע כאן מלהגדיר במדויק מה הוא "מקור" ומה הוא "העתק" ואשתמש בתפיסתו האינטואיטיבית של הקורא מאחר והאסימטריה בין השניים היא שרירותית בהקשר הנ"ל וכל אחד יכול למצוא עצמו בכל רגע כגרסא הבשרית (ה"מקור") או כסימלוץ (ה"העתק").