הדיון (דיבייט), התקיים ב-25 לאפריל (2012), באוניברסיטת אוקספורד, בין אוברי דה-גרי ופרופסור קולין בלקמור.
קולין הוא מדען-מוח, והראש לשעבר של קרן המחקר הגדולה ביותר באנגליה למחקר ביו-רפואי.

הנה ההרצאות, ולאחריהן כמה מחשבות:

ההרצאה:

ה"שאלות תשובות":

הדיון נסוב סביב שתי סוגיות: האם הארכת רדיקאלית היא אפשרית, והאם היא רצויה. בשתי הסוגיות, הדיון היה חלקי ביותר. לא הייתה התמודדות ראויה עם הסוגיה של ייתכנות מדעית. נראה היה שקולין לא חקר לעומקם את ההצעות של אוברי והדגים את מגבלותיהן. מה שהוא כן עשה, זה להדגיש את המורכבות העצומה של המייזם להתגברות על זיקנה.

בנושא של האם הארכת חיים היא רצויה או לא, קולין טען שלא. הוא הביא טיעונים כמו זה שהארכת חיים משמעותית תיצור עומס על שירותי הבריאות, ביטוח לאומי – ובכלל, שזה ישנה את העולם, ואולי לא לטובה.
היות ועל הנושא המדעי אין לי מה לעשות מלבד להמתין ולראות האם אנחנו, כקהילה אנושית/מדעית, נצליח להתקדם בנושא או לא – אני יכול להגיב רק בנושא של האם הארכת חיים רדיקאלית היא רצויה או לא. לדעתי היא רצויה.
למעשה, מה שמדהים אותי בדיון הוא מדוע מדענים מובילים יכולים להתווכח לגבי האם הארכת חיים רדיקלית היא רצויה או לא. כלומר, אם היינו מדברים על אורך חיים למול איכות חיים, עוד הייתי אומר שיש מקום לדיון. אבל מרגע שאנחנו מניחים (ועל זה אוברי דה-גרי מדבר), שאנחנו מתכוונים להארכת תוחלת החיים תוך שמירה על איכות חיים מתמשכת, מהו המקום לדיון? זה לא באמת ברור לי…

(נתקלתי בקישור הזה במקור דרך מישהו בפייסבוק, סליחה שאני לא זוכר מי, ששלח אותי לכאן)
(המאמר פורסם במקור בבלוג של טל גלילי)

להוסיף כמה שנים: פעילות גופנית, האנשים שלידכם, וקצת תזונה.
להוסיף יותר: אולי SENS…